מסתבר שאני לא נכנסת לסרטים, לצערי. זה כבר מייאש אותי... אני מריצה לעצמי תסריט שלם בראש, יום שלם בדיכאון, מוציאה את זה מהראש ואז משהו שמישהו יגיד יוכיח לי שהתסריט שלי דיי מציאותי. למההה??
הורים... יגידו לא לדחוף את האף כשלא צריך, אבל לא יוכלו לשמור שום דבר לעצמם.
באמת, אני מכירה אותם יותר מדי טוב, ממתי אמא שלי לא מנצלת כל דקה בימי שבת עם אבא שלי ויושבת איתו על הספה
ממתי היא לא מתעוררת מוקדם רק בשביל להכין ארוחה משפחתית
ממתי היא לא מביאה לו נשיקת בוקר טוב, תיאבון, צהריים, שנ״צ, ערב טוב וכו׳
ממתי אבא שלי לא הולך לחדר לאמא שלי ואומר לה ״מה יש לאכול? אני רעב״ ״מה יש לשתות? אני צמא״ ״יש משהו ארוך בארון? קר לי״
אחותי הקטנה רצתה ארוחה משפחתית וסרט, ואמא שלי לא רק שלא קפצה על המציאה, היא גם ישבה בפינת אוכל במקום בספה ״כי אין מקום״- נו האמת היית יושבת עלינו אם צריך כל עוד זה family time.
ואני כרגיל, מושפעת בריאותית לפני המצב רוח, קמתי עם כאבי ראש ובחילות, אפילו זה כבר לא השפיע עליהם.
הוא נתן לי אקמול, היא מדדה לי לחץ דם וזהו, איש איש לדרכו.
ועדדד שאני נכנעתתת וחושבת לעצמי ״זין, אין לי כוח, אני סתם מדמיינת נו״
היא תמלמל לעצמה ״ואני הבאתי סרט של 3 חלקים, 7 שעות, חיכיתי לסופש הזה כל כך והוא קלקל הכל״ וקינחה את זה בקללה קטנה
״מה קרה?״
״אה?״
״למה לא ראינו סרט בסוף?״
״סתם, כי לא ראינו״
אהא, אמא, את לא שקרנית טובה.
בזמן שנרדמתי (כאבי הראש האלו הרגו אותי) גם סבא שלי בא
אז כשהיא אמרה ״הוא קלקל הכל״ לרגע הייתה בי תקווה קטנה שאולי זה סבא שלי
אבל אם זה סבא, אז למה שהיא לא תדבר עם אבא??
לאמא שלי יש משפט שהיא תמיד זוכרת להגיד אותו כשאני יוצאת מפגרת- ״אין שכל אין דאגות״
אז אם היא טוענת שהמשפט הזה עלי, למהההה יש לי כלכך הרבה דאגות אמאאא???
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
