untitled

כשהתעוררתי לא זכרתי את החלום, רק התעוררתי עם מועקה.

פתאום היה לי הבזק מהחלום ונזכרתי בכולו

ואני לא מפסיקה לחשוב על זה.

בהתחלה לא הבנתי למה חלמתי עליו. אבל אז הסתכלתי בלוח השנה וזה התאריך של הלילה של התאונה.

בחלום ראיתי הכל, כל הווריאציות וההשערות של השוטרים ושל המשפחה על איך קרתה התאונה.

אפילו בחלום ניסיתי לראות אותו, לשמוע אותו, לדבר איתו, להרגיש אותו

ולא הצלחתי.

תמיד כשאני חושבת שהזמן מרפא את הכל, שעם השנים זה פחות כואב

המציאות מזכירה לי שזה לא ככה, שהמוות שלו גרם להרבה דברים אחרים

ואותם דברים באים ליידי ביטוי בדיוק ברגעים שאני חושבת שהכל משתפר

משום מה יש לי תחושה שגם בטקס של יום הזיכרון לחללי צה"ל אני אבכה 

בדיוק כמו בטקס של יום השואה, אולי אפילו יותר גרוע

הכי מעצבן זה לבכות כשאנשים מסתכלים עלייך ושואלים אותך "מה, את באמת בוכה?"

אני מתגעגעת אליו.

אבל הגעגוע הזה כבר לא פוגע בשגרת החיים שלי

אני נזכרת בו וחושבת על הרגעים הטובים שלו,

אני בוכה קצת אבל אז זה עובר לי

זה געגוע טוב, בלי כעס, רק טיפת כאב.

ולנושא אחר שמטריד אותי כמעט כמו הנושא הקודם-

מה זה החוםםםםם הזההההה?!?!?!

מתפוצץ לי המוח! 

השלב הבא זה לקרוע מעצמי את העור כי לא נשארו שכבות להוריד

איפה החורף שלי?