untitled

אני מפגינה אדישות, אני מתנהגת כרגיל, אני אפילו צוחקת ומחייכת וזה נראה כאילו הכל טוב

אבל בפנים אני נלחמת בעצמי

לצעוק או לשתוק

לבכות או לצחוק

לשנוא או לאהוב

לשכוח או לזכור

לסלוח או לכעוס

לשחרר או לאחוז

ולפעמים אני ככה ולפעמים אני אחרת

אבל רוב הזמן אני פשוט יושבת בשקט ובוהה

או שאני מתחילה לנקות את הבית או לבשל או לבקר המשפחה או להתקשר יותר לסבתא 

הכל רק לא לחשוב על מה שאני מנסה לשכוח

אבל למה אני צריכה לשכוח, למה אני צריכה לסלוח, למה אני צריכה לשתוק, למה

הוא פגע בי, הוא פגע בי בדרך הכי אכזרית שיכל, 

והכי כואב לי זה שאני תמיד חשבתי שאם משהו כזה יקרה לי אז זה לא יקרה איתו

כי הוא שונה, הוא אחר, הוא מבין אותי, הוא מכיר אותי, הוא אוהב אותי, הוא שומר עלי

אבל הוא לא שונה, הוא לא מכיר, הוא לא אוהב, והוא לא שומר

אני יכולה להבין הרבה דברים, אני יכולה לסלוח על הרבה דברים, אני יכולה להבליג

אני יכולה אפילו לשכוח מהרבה דברים

אבל את זה לא, את זה בחיים לא.

ואני מרגישה מגעילה, עברו כמעט 3 שבועות ואני עדיין מרגישה מגעילה

מנוצלת, מושפלת, פגועה... הכל אני מרגישה 

ונמאס לי לכעוס בשקט

נמאס לי להתנהג כמו שצריך

נמאס לי מלהיות הבוגרת והאחראית

אני רוצה להנות, אני רוצה לשמוח, אני רוצה לחייך, אני רוצה לשכוח

אני לא רוצה להתאהב שוב, 

אבל אני לא רוצה לשבת בבית ולכעוס ולהיות פגועה

יש לי חודש לגיוס ואני צריכה לנצל אותו עד כמה שאפשר ולצאת עד כמה שאפשר

למרות החמאס, למרות האזעקות, למרות הרקטות, למרות המטומטם הזה

אני צריכה להנות

ואני אהנה.