קרו הרבה דברים בימים האחרונים שאני מתה לשתף, טובים ורעים
אבל אני לא יכולה
אני נורא מושפעת מכל המצב במדינה, בזמן האחרון הפסקתי לצפות בחדשות רק בגלל שזה עשה לי רע
גם הפסקתי לכתוב כאן מהסיבה שאני לא רוצה להתעמק בזה
לפני כמה ימים קיבלתי שיחה מחבר טוב שהיה בעזה שלא שמעתי ממנו הרבה זמן ואני מודה שזה הרגיע אותי
הרבה ידידים באו לאפטר, ביקרתי עם חברה את הפצועים בביה"ח הקרוב
אבל היום יצאתי לסלון וכלם צפו בחדשות, הקשיבו למשפחה של החטוף (כנראה)
כששמעתי את הקול הרועד והנשימות הכבדות של האמא, את הכאב של האחות הגדולה, את האח הגדול ואת האח התאום
איך כולם מאמינים במדינה שלנו, בעם שלנו, בצבא שלנו, באלוהים שלנו
זה החזיר אותי למציאות
לא יכולתי להישאר אדישה, לא יכולתי להמשיך להדחיק
אני חלק מהמדינה הזאת, אני חלק מהעם הזה, בקרוב מאוד אני אהיה חלק מהצבא הזה
ואני גאה במי שאנחנו ובמה שאנחנו
ואני כואבת על אזרחים חפים מפשע שמתים ברצועה
אבל אני עוד יותר כואבת על החיילים שלנו, על הפצועים ועל המתים שלנו, על הילדים שלנו
אותם ילדים ששגרת החיים שלהם היא במקלטים, במקום ליהנות מהילדות שלהם, לשחק בקלאס או בכדורגל, להתנדנד בנדנדות ולהתגלש במגלשה על בקבוק פלסטיק מעוך או ללכת לים עם ההורים...
אני תמיד אמרתי שאני פטריוטית, שזאת הארץ שלי, ושלמרות כל הצרות שלי כאן אני לא אעזוב אותה ושאין לי ארץ אחרת
ובכל יום שעובר במבצע הזה הרגשות האלה מעמיקים.
ובעוד שבועיים אני מתגייסת לצבא החזק שלנו, לצה"ל
ואני פוחדת, אני לחוצה, אני לא יודעת מה יהיה ואם אני אתרגל מהר או אם אני אסתדר
אבל אני יודעת שבכל פעם שאני ארגיש שקשה לי אני אזכר בזה שהצבא שלנו פועל אך ורק כדי להגן על המדינה שלנו ועל המשפחה שלנו
אני יודעת שבכל דמעה וטיפת זיעה אני אחשוב על זה שאני מגנה על אחי הקטןף על אחותי הקטנה, על ההורים שלי, על הקרובים שלי, על האהובים שלי
אני אהיה החיילת הכי טובה שאני יכולה להיות, אפילו יותר מזה.
וזה הפירוש של להיות ישראלי
לאהוב את הארץ שלנו, לתמוך בה, להגן עליה ועל האזרחים שלה, העם שלנו, המשפחה שלנו.
להיות מאוחדים תמיד, בעיקר ברגעים כאלה, להתגאות בחיילים שלנו
אני לא יודעת למה, אבל בימים האחרונים אני שומעת את השיר הזה הרבה, והוא עושה לי טוב
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
