untitled

אחרי 8 שנים, 

סוף סוף הצלחתי. 

נכנסתי עם סבתא לבית הקברות, מסתבר שיש לה מסלול מסויים- היא הולכת דרך בעלה של הדודה מרים, עוצרת ליד הקבר של גיסה ואז מצביעה שני קברים ליד אל אחיו התאום שנפטר שנתיים אחריו, שמה פרח על הקבר של דוד שלה ואז ממלמלת כמה מילים ליד הקבר של חמותה, ואז היא ממשיכה אליך. 

בזמן שאנחנו הולכים בשקט אחות של סבתא רוטנת על כמה שבתי קברות עושים לה רע, 

אני מנסה לעקוב אחרי השיחה אבל אני שומעת רק קולות עמומים, העיניים שלי פונות מצד לצד מנסות לקלוט כל שם בתקווה שאעצור על השם שלך, מסתכלת על כל קבר וחושבת על כל בן אדם שהוחלף בחתיכת אבן יפה עם כמה מילים חרוטות.

״אמא״ ״אבא״ ״אחינו״ ״דוד״ ״סבא״ ״סבתא״ ״בעלי״ ״בני היקר״

מעלה חיוך עצוב כשמספר דו ספרתי מופלג חרוט על האבן, גיל 80 זה גיל מספק. 

ואז עברנו ליד חלקת הילדים, כבר אין חיוך, רק עצב. 

אני ממשיכה לסרוק כל מצבה מחפשת אחר השם שלך

ואז יצאתי מהבועה שנכנסתי אליה כשסבתא קראה לי, ״הנה את רואה שם?״ שאלה והצביעה לכיוון אחת החלקות 

בטח שאני רואה, קשה לפספס אותך, כנראה גם כשאתה לא בחיים. 

מצבה בצבע לבן אפרפר, חריטות של ענפים ועלים, כוכב גדול באמצע עם השם שלך באותיות מעוגלות במרכז.

״הנה אתה, קום ילד שלי, קום״ סבתא מלמלה ובתוך חצי שנייה החלה לבכות ולנשק את את הקבר שלך

שמתי יד על סבתא, קפאתי, הסתכלתי על תאריך הלידה שלך, על תאריך הפטירה, ״בנינו, אחינו, בעלי, נכדי, דודינו-״ התחלתי לבכות 

דוד שלי, אהוב יקר שלי, מה הייתי נותנת כדי ללטף ולנשק אותך ולא את האבן שמחליפה אותך

כל כך פחדתי לעכל את זה, לראות את סבתא בוכה, לבכות מולה, לראות את ההוכחה הזאת לזה שאתה כבר לא כאן לא משנה כמה אני ארצה שזה ישתנה, אתה כבר לא תחזור 

וכואב לי, אני שבורה ואני מרוסקת 

וניסיתי להיות חזקה, 8 שנים אני מנסה, 

לא הצלחתי לדרוך בבית קברות עד היום ולא הצלחתי ללכת לשום אזכרה 

השנה זה אחרת, הבנתי דברים, אני צריכה אותך כאן איתי אבל אתה כבר לא פה, אתה לא תחזור 

אבל אני יודעת שכשאני אצטרך יהיה לי לאן ללכת, אני לא אעצור אצל בעלה של דודה מרים ולא אצל דוד של סבתא או אמא של סבא. אני אלך ישר אליך, אפול על הרגליים, אבכה עליך ואנשק את הקבר שלך עד שאני אוכל לעבוד על עצמי ולהרגיש אותך מחבק אותי בחזרה 

אני אוהבת אותך, עד השמיים ובחזרה