untitled

אני לא עומדת בזה, לא עומדת בזה יותר. נשבר לי

דווקא עכשיו כשיש לי כזה סלט בראש ויש לי כל כך הרבה דברים לצעוק וכל כך הרבה רעל להוציא המילים נעלמות. אין לי אין לי אין לי מה להגיד

אני כל כך קרובה לשלב שבו אני מאבדת שליטה ואני לא רוצה להגיע לשלב הזה

ואני נלחמת

אני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב ככה

אני מכריחה את עצמי לחשוב על הדברים הטובים

אבל בכל פעם אני מוצאת פחות דברים טובים

היום למשל, לא היה שום דבר, שום דבר.

מהבוקר אני רק רוצה לבכות, לצרוח, להרביץ, לברוח, לרצוח, למות, הכללללל

פתאום כל מי שהיה כזה קרוב הפך להיות כל כך רחוק

פתאום כל מי שאי פעם עשה לי רק טוב גורם לי לעבור את הימים הכי רעים שלי

אני באמת מרגישה שבכל יום שאני עוברת אני מאבדת את השפיות שלי יותר

אני מרגישה כאילו קשרו לי את הידיים ואת הרגליים, שסתמו לי את הפה, שמצליפים בי עם שוט, שחורטים עלי עם חתיכות זכוכית, שצורבים לי את העור עם ברזל חם, שכל הגוף שלי נשרף מבפנים

כזה כאב אני מרגישה

כאב שהרגשתי אולי פעמיים בחיים, 2 נקודות מפנה ששינו אותי מקצה אל קצה

ואני לא מבינה למה

אני לא מבינה איך

איך אני תמיד נותנת לזה לקרות

איך אני נותנת לאנשים לשבור אותי

איך אני מרשה לעצמי לאבד שליטה

איךךךךך אני מגיעה למצב שאפילו לבכות אני לא מצליחה, שהכל אגור בפנים ואני רק מחכה למכת המחץ, שהכל יתפוצץ, שאני אאבד את זה לגמרי ואני לא אשלוט בעצמי יותר.

אין לי כוחות יותר

אז מה אם אני אמרתי את זה אולי 800 פעם בימים האחרונים

באמת אין לי כוח יותר

אני לא סובלת את ההרגשה הזאת, את הכאב הזה, אני לא יכולה להמשיך לסבול יותר

לא מגיע לי

באמת שאם יש דבר אחד שאני יכולה להגיד על עצמי בלב שלם זה שלא מגיע לי.

לפני כמה שנים הוא זרק אותי, כי הוא עבר לעיר אחרת, התרחקנו, זה לא היה כמו פעם, הוא נדלק על מישהי אחרת.

הרגע הזה שהוא נפרד ממני היה הטיימינג הכי גרוע בעולם, באותו יום קרו כל כך הרבה דברים

כל האנשים הכי חשובים לי נעלמו ביום אחד

הייתי לבד

ובאותו חודש עשיתי כל כך הרבה שטויות שאני מתחרטת עליהן עכשיו.

לא היה לי תיאבון אז לא אכלתי, ידעתי שזה לא בסדר אבל לא היה לי איכפת

לא רציתי ללכת לבית ספר אז לא הלכתי, הרבה נכשלים היו לי באותה שנה

רציתי לחתוך, אז חתכתי

רציתי להקיא, הקאתי

הרגשתי לבד, רציתי תשומת לב, אז הייתי פוגעת בעצמי

הייתי יוצאת מהבית וחוזרת יומיים אחרי עם הרבה פציעות, וסימנים כחולים

כי הייתי רצה, נופלת, חותכת

השתגעתי

הייתי לבד

יום אחד הכל פשוט התחיל להסתדר,

המשקל הראה מספר שניחם את אמא ואבא, החברים חזרו לאט

אדם אחד ספציפי שגם השאיר אותי לבד ברגעים האלה, חזר ותמך בי

הוא הוציא אותי מזה

הוא נתן לי תקווה

הוא גרם לי לאהוב את עצמי בזה שהוא אהב אותי

הוא אמר לי לאכול אז אכלתי

הוא אמר לי להפסיק לחתוך אז הפסקתי

הוא אמר לי לקחת את עצמי בידיים, ולקחתי.

ואז הוא חזר, כי הוא התגעגע, כי הוא מצטער, כי הוא היה דפוק וכי הוא אוהב אותי יותר מדי בשביל לוותר על מה שהיה בינינו.

קיללתי אותו, הרבצתי לו, פרקתי עליו את כל הזמן הזה ששמרתי הכל בפנים ופגעתי בעצמי במקום להוציא עליו.

הוא ביקש סליחה, אז סלחתי. לא חזרנו, אבל המשכנו לדבר.

הנוכחות שלו כאן בכל פעם שבא לבקר העיקה, בלבלה אותי, שיגעה אותי

לא רציתי לראות אותו כי כל כך כעסתי, אבל הוא משתדל

הוא מנסה לפצות על מה שקרה.

אותו אחד שהיה איתי אמר לי שהוא יפגע בי שוב, לא משנה אם אנחנו ביחד או לא אסור לי להתקרב אליו שוב.

לא רציתי להקשיב לו אז רבנו, ונפרדנו

ואז הבן זונה הזה ניצל את ההזדמנות וניסה להתקרב, ואז הוא שוב הלך

ושוב חזר

ושוב הלך

ושוב חזר

ושוב הלך.

ונמאס לי, הוא שיגע אותי

אז אותו אחד הלך אליו בלי שידעתי, איים עליו, היה אלים, ואז הוא נעלם

הוא שמר עלי

שהוא לא יתקרב אלי יותר

הוא היה כאן, למרות שפגעתי בו והעדפתי את השני

הוא עדיין כאן, למרות שאותו בן זונה לא מפסיק לשגע אותי עד היום

אני כבר לא אוהבת אותו, אבל אני גם לא שונאת אותו

הוא תמיד שיגע אותי, והוא ימשיך לשגע אותי

ועכשיו הוא חזר לכאן, לתמיד, והוא גר קרוב לשכונה שלי

והוא לא מרפה, הוא ממשיך לקרוא לי בבוקר כשאני הולכת לבית ספר

הוא הולך אחריי כשאני משנה כיוון ומגבירה את המהירות

עכשיו יותר מתמיד אני צריכה לסבול אותו, ולהתרגל לנוכחות שלו כאן

אבל לא בא לי

לא בא לי להסתכל עליו ולהיזכר בפעם

אני אהיה נוראית אם אני אגיד שאני רוצה שהוא ימות אם צריך, רק כדי להפסיק לראות אותו?

כן, כנראה

אני נוראית.

ישבנו מתחת לבית שלי והיא סיפרה לי הכל.

היא סיפרה לי פתאום על התקופה הכי נוראית בחיים שלה, על דכאונות, על חתכים, על מחשבות להתאבד

על זה שאף אחד לא היה שם חוץ מאותו אדם שהציל אותה והיא כל כך מעריכה.

ואני נשברתי

התחלתי לבכות, בצורה כל כך הסטרית שהיא נבהלה והיא התחילה להגיד שהיא לא התכוונה להבהיל אותי או להלחיץ אותי.

חיבקתי אותה כל כך חזק ואמרתי לה שאני אוהבת אותה, שהיא מדהימה, שאני לא יודעת מה אני הייתי עושה בלעדיה

יש לה את החברות שלה ולי יש את החברות שלי, שהן כולן זבל אחד גדול

אף פעם לא היינו כל כך קרובות וכל כך פתוחות אבל בקיץ הזה התחברנו בצורה כזאת שהבנתי שאני לא הולכת להתרחק ממנה

היא מדהימה

כל כך מדהימה

וסיפרתי לה הכל.

סיפרתי לה על האונס, מילה במילה ולא החסרתי אף פרט.

אמרתי את המילה 'אונס' ולא השתמשתי בצורות עקיפות.

סיפרתי לה על כל העבר שלי, על הסרטן, על האנרוקסיה, על הדכאונות, על הבעיות הנפשיות, על ניסיון התאבדות שלא הצליח

הכל.

והיא הקשיבה

עד הסוף

בלי למצמץ

והיא חיבקה אותי

ובכינו

ואני כל כך אוהבת אותה

אין לי, לא הייתה לי ולא תהיה לי חברה יותר טובה ממנה.

אני יודעת שאם אני אראה אותה עוד 7 שנים עושה קניות בסופר, היא תעזוב את העגלה ותרוץ אלי ותקפוץ עלי בחיבוקים.

היא האדם שלי, היא הצילה אותי.

אני לא יודעת מה הייתי עושה... אם היא באמת הייתה עושה לעצמה משהו.

אני כל כך אוהבת אותה, כל כך.

שום דבר שאני אכתוב פה לא יתאר את מה שאני מרגישה עכשיו, שום דבר!

אני רוצה לחבק אותה שוב.

אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת אותה

אני רוצה להגיד לה שבלעדיה כנראה גם אני הייתי מאבדת את עצמי שוב

אני כל כך כל כך כל כך כל כך אוהבת אותה.

לא הרגשתי ככה לאף חברה, בחיים שלי.

ואני לא מצליחה להפסיק לבכות

פעם ראשונה מאז המקרה שנפגשנו, האמת היא שלא התכוונתי ללכת בכלל. אבל מסתבר שהוא מכיר אותי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי כי הוא דאג להתקשר אליי חצי שעה לפני ולדאוג שלא שכחתי או שלא התכוונתי להבריז מהפגישה.

ניסיתי להסביר לו ולתרץ לו כל מיני דברים אבל הוא מצא להכל פיתרון, אפילו כשאמרתי לו שאני פוחדת לצאת לבד מהבית ואין מי שיקפיץ אותי הוא אמר שהוא מוכן לבוא עד אלי לבית ולקחת אותי לשם בעצמו.

הוא באמת בא.

אני לא יודעת אם מותר לו לעשות את זה אבל זו הפעם השנייה שהוא בא אלי הביתה. הפעם הראשונה הייתה יומיים אחרי, כשהסתגרתי בחדר ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד, גם לא איתו. והפעם הוא החליט שאם לא נדבר אצלו אז נדבר אצלי, ובגלל שהאחים הקטנים שלי היו אמורים להגיע הביתה הסכמתי ללכת איתו בלית ברירה.

בהתחלה שתקתי ולא ממש רציתי לשתף פעולה, זה קצת הזכיר לי את הפעם הראשונה שהייתי אצלו, כשהכריחו אותי לפגוש אותו.

הוא גם אמר לי שהתבטלו לו שני מפגשים אז יש לו הרבה זמן בשבילי ואין לו בעיה לחכות.

קצת אחרי שאיבדתי את הסבלנות התחלתי לפרוק את העצבים שלי עליו, אמרתי לו שאין לו שום זכות להכריח אותי להיפגש איתו או לדבר איתו, ואז הוא הזכיר לי שאין לו שום בעיה עם זה אבל אם אני אפסיק להיפגש איתו אז יכריחו אותי ללכת לטיפולים אצל הפסיכיאטרית המעצבנת.

שוב הוא השתיק אותי.

אחרי עשר דק' הבטתי בו בייאוש וסיפרתי לו על כל מה שמטריד אותי בזמן האחרון ועל הסיוטים שלא נותנים לי מנוח,

הוא אמר לי שכל מה שאני מספרת לו זה הגיוני ונורמאלי לגמריי ואין לי שום סיבה להיכנס לפאניקה שמשהו לא בסדר.

המשכתי לספר לו על התגובות בבית, על התגובה של החבר ועל איך שאני מתמודדת עם כל זה. זה לא עזר לי כמו בשאר הפגישות שהייו לנו אבל זה בהחלט גרם לי להקלה קטנה, לדעת שיש מישהו שמודע לכל מה שאני מרגישה וחווה והוא אומר לי שהכל בסדר.

בסוף השיחה שלנו (שעתיים וחצי! אני לא מאמינה שישבתי עם פסיכולוג ודיברתי שעתיים וחצי!!!) לפני שהלכתי הוא אמר לי שהוא ציפה לתגובה קצת יותר קשה מהתגובה שלי, הוא ציפה שאני אהיה קיצונית יותר מההיכרות איתי.

אמרתי לו שגם הפסיכיאטרית בביה"ח אמרה שאני במצב טוב יחסית לשאר הנשים שהיא טיפלה בהם ושנורא עצבנו אותי כל ההשערות שלה.

הוא אמר לי שהוא היה צריך לתאר לעצמו שאני אשאר חזקה גם אחרי כל זה.

אני יודעת שהוא פסיכולוג ושהוא אמור להיות ניטרלי ואובייקטיבי, אבל אחרי כל הפגישות והשיחות שלנו על העבר העשיר שלי הוא לא יכל להישאר אדיש והוא הביע דעה וכעס ביחד איתי וכאב ביחד איתי.

זה יוצר תחושה חמימה בגוף, לשמוע שאני חזקה ושאני אוכל לעבור את זה ולסגור את הפרק הזה בחיים שלי כמה שיותר מהר.

אני רוצה לחיות שוב.