untitled

שנה ראשונה שאני לא מופיעה ובעצם נמצאת בקהל וצופה בחברות ובאחותי הקטנה.

אחותי הקטנה הייתה ממש לחוצה מההופעה הראשונה שלה ולא רצתה לרקוד.

"את תעלי לבמה ותרקדי כמו גדולה!"

"לא רוצה, אני אפול או אשכח את הצעדים, לא רוצה!"

"נסיכה שלי גם אני הייתי לחוצה, אמא אפילו צילמה אותי משקשקת מפחד מאחורי הקלעים. בואי נראה- את יכולה לרקוד בשבילי? רק בשבילי?"

"אבל אני לא אראה אותך מכאן"

"את תראי, אני אעמוד"

"בסדר, אולי"

"לא אולי, בטוח. את יפה, את מוכשרת ואת רוקדת יותר יפה מכולן כאן, באמת!"

אחרי שיחת עידוד (מאוד ארוכה!!!) הקטנה הזאת השתכנעה ועלתה לבמה.

כשהגיעה תור הקבוצה שלה לעלות לבמה נעמדתי (כן, הרבה אמרו לי "פדחנית, תשבי!" אבל אני שרקתי, מחאתי כפיים ודאגתי לזה שהיא תשים לב שאני עומדת ומסתכלת.

שלא יגידו שאני אחות גדולה לא טובה!

היה גם את ריקוד הסולו שכל שנה מישהי זוכה בו, בשנתיים האחרונות זו הייתה אני, היה מצחיק לראות את זה קורה מהצעד, עצוב קצת.

"אני חוזרת לרקוד שנה הבאה"

"לא את לא, עד שהרופא לא מאשר לך את לא"

"אני לא שואלת אותך, אני אומרת לך"

"ואני אומר לך לא להתחיל איתי עכשיו."

טוב.

בסוף ההופעות אחותי רצה אלי יחפה וטענה שהיא לא מוצאת את הנעליים שלה. יצאנו בחיפוש אחר הנעליים שלה מאחורי הקלעים, ל הבמה, בשקי התלבושות ואיפה לא!!

בסוף חבר שלי הרים אותה על הידיים וליווה אותנו הביתה.

הוא: "כמה את שוקלת?"

היא: "20 ק"ג"

הוא: "את רזה"

היא: "נכון, רק היא פרה אצלנו בבית" לחשה לו (שמעתי את זה.)

אני: "חצופה מעכשיו אני לא מפדחת את עצמי יותר בשבילך, ברוגז. תרדי תלכי ברגל!"

היא: "סליחה סליחה זה בצחוק!!"

חצופה! פרה. אני פרה? היא פרה!

קמתי היום בבוקר, ובאמת שהתכוותי להתחיל ללמוד למתכונת במתמטיקה! אבל אז מצאתי את עצמי נועלת נעליים ויוצאת החוצה לרוץ.

בסופו של דבר לא הייתי גיבורה גדולה ולא רצתי כי נזכרתי בשיחה המפחידה עם הרופא, אז הלכתי, ואז מצאתי את עצמי עומדת מול הסטודיו.

הסטודיו פתוח תמיד, בדר"כ באים לשם כמה חבר'ה כדי לתרגל או סתם בשביל הכיף.

כמובן שאני נכנסתי.

ראיתי שם את חברה שלי ואותו אחד שהיה בן הזוג שלי לריקודים סלוניים כשעוד הייתי ביסודי, אחרי שעדכנתי אותם במצב החדש הם ניסו לעודד אותי טיפה (לא הצליח להם), ואז ביקשתי סתם לשבת ולצפות בהם רוקדים.

אחרי רבע שעה חברה שלי הייתה צריכה ללכת ונשארתי עם הידיד שלי. ישבנו לשיחה ארוכה של שעתיים בערך שבסופה הוא הקים אותי מהרצפה, הפעיל את המוסיקה והתחיל להרקיד אותי שם.

קצת אחרי זה הראיתי לו קטע טנגו ביוטיוב שמצאתי לפני כמה ימים, והצלחתי לשכנע אותו להסכים ללמוד את הכוריאוגרפיה כדי שנוכל לצלם את זה שיהיה לי למזכרת (בכל זאת אני לא מתכוונת לרקוד יותר אז לפחות עוד ריקוד קטן)

היה קשה לשכנע אותו, הוא נשבע שהוא לא רוקד יותר טנגו, צ'ה צ'ה, רובה או כל דבר אחר חוץ היפ-הופ.

אבל אני מיוחדת, אז מותר לו להחליק את זה פעם אחת (;

זה מה שאני מתכוונת ללמוד ולתרגל עד הסופ"ש שבו אני אצלם ריקוד אחרון למזכרת:

(טיפה פרובוקטיבי, טוב לא טיפה, אבל נשנה כמה דברים, זה ריקוד מדהים שלא דורש ממני יותר מדי מאמץ ככה שאין בעיה שאני ארקוד עוד ריקוד אחד)

טוב נו השלמתי עם הרעיון שאחרי זה אני לא ארקוד יותר (לפחות לא בינתיים), זאת גם התקדמות.

יאללה העולם ורוד, הפרחים פורחים, הציפורים מצייצות ואני צריכה להיות מאושרת שאני בריאה (בערך)

מי אמר שאני כבר לא אופטימית??

אני זוכרת את התקופה ההיא כאילו זה היה אתמול, גם אז הייתי נשארת ערה לחכות לאבא שלי שיחזור הביתה, אבל לא הייתי מחזיקה מעמד עד 2 בלילה והייתי נרדמת. מכירים את זה שמרגישים בבטן תחושה רעה כזאת? תחושה שמשהו לא בסדר? אז זה מה שהיה, והתחושות שלי אף פעם לא מאכזבות אותי- רק שאני בוחרת להתעלם מהן.

באותה תקופה בדיוק נרשמתי להיפ-הופ והייתי בדרך לסטודיו, כמה שניות לפני זה דיברתי עם אבא שלי בפלאפון ושאלתי איפה הוא, "איפה אני יכול להיות, בהסעה...".

בסדר. האמנתי לו. רק שכמה דקות אחרי זה אני רואה את הרכב שלו חונה ליד בניין שאני מכירה, גרה שם אישה שעובדת איתו.

אני זוכרת שבאותו יום כשהייתי בסטודיו לא נחתי לרגע, תרגלתי בלי סוף, פרקתי את כל מה שהרגשתי באותו רגע, אני גם זוכרת שהרגשתי כאבים כל כך חזקים בכל הגוף, כאילו עוד שנייה הגוף שלי מתחלק לחמישה חלקים, אבל זה היה פחות כואב מהכאב שהרגשתי בלב.

הוא שיקר לי, לי.

אולי הוא משקר גם לאמא שלי, מי יודע?

אני גם זוכרת שיום אחד אחי הקטן העיר לי איזושהי הערה שקישרתי לעניין הזה, באותו רגע הבנתי שאולי אני לא מדמיינת, אבל אמרתי לו "אתה מדבר שטויות כמו תמיד" והכחשתי הכל.

תמיד רציתי משפחה מושלמת, רציתי משפחה אוהבת, שאף פעם לא נריב, שלא נבכה, שתמיד יהיה שמח.

אבל משפחה כזאת יש רק בסרטים, ועד היום אני לא יודעת מה באמת קרה עם אבא שלי והאישה ההיא, אני רק יודעת שהוא ואמא שלי עדיין ביחד ואת האמת? אני מקווה שככה זה יהיה, לא בשבילי, טוב אולי גם, אבל בעיקר בשביל אחי ואחותי הקטנים.

לא יודעת למה אבל היום פשוט קפץ לי פלאשבק של היום הזה, אף פעם לא הזכרתי את זה ולא סיפרתי את זה לאף אחד, וזה רק סיפור אחד מיני רבים.

אני סוחבת בתוך תוכי עוד כל כך הרבה שנאה, טינה ופחדים, ותמיד הדחקתי אותם או התכחשתי אליהם.

הרגלתי את עצמי לשתוק ולספוג, כל פעם כשהרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, את הלב שלי מתכווץ, את הגוש המחניק הזה בגרון, הייתי לוקחת את הרגליים שלי ורצה, הייתי הולכת לסטודיו ורוקדת, הייתי לוקחת כדור מעמידה את אחי הקטן בשער ובועטת.

ועכשיו מה? עכשיו אני לא יכולה, עכשיו קשה לי, אני לא עושה שום דבר ועכשיו הכל עולה לי למוח, אין מה שיעסיק אותי, אין מה שיכאיב לי מספיק כדי להשכיח ממני את הזיכרונות המגעילים האלה מהעבר.

אני שונאת את זה, שונאת את חוסר האונים הזה. זה כמו כדורגלן ששבר את הרגל, כמו זמרת שאיבדה את הקול, כמו גבר אימפוטנט. פשוט חוסר אונים.

מספיק רע לי בחיים האלה, עכשיו לקחו לי את נקודת האור הכי קטנה שהייתה לי. איזה תענוג.

אלוהים למה אתה שונא אותי?

(ואלו המחשבות שצצות לי באמצע בגרות באנגלית, אני גאון)

*עריכה* -

אתם צוחקים עלי נכון? גשם? מבול? ברד? עכשיו כשאסור לי ריצות יותר?

באמת שלאוהים שונא אותי..........

אחרי הבשורה הקשה של הרופא, הייתי בדיכאון, שהתחלף בזעם, ואז גרר להתפרצות על הסביבה (שאני לא מתחרטת עליה כי הם האחראים להתפרצות אז שימותו).

אני לא יכולה לרקוד יותר, מבחינה רפואית המצב שלי לא מאפשר לי לרקוד, לרוץ או להתאמן בשנה-שנתיים הקרובות ואם עדיף אז בכלל.

לפי הפנים שלו הבנתי שאני לא אוהב את מה שהוא מתכוון לומר לי, אבל לא ציפיתי שזאת תהיה המכה.

אי אפשר להפסיק לרקוד ככה סתם אחרי שזה הפך לשגרה שלי, זה.. זה.. זה כמו להוריד לי את הרגליים!

הם לא יכולים לעשות לי את זה, הם לא יכולים.

יש לי בגרות באנגלית היום, אין לי כוח :(