untitled

אני מתחילה לחשוב, אני חושבת יותר מדי... ואז אני נהיית דכאונית

והצטננתי ככה שהקור, ההתעטשויות, כאבי הגרון, הסחרחורות והבחילות לא משפרים את המצב.

קשה לי

כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד

כל כך הרבה תסכול וכעס שאני רוצה לפרוק

והכל יושב לי באמצע 

באמצע הגרון

באמצע הבטן

אני מרגישה חנוקה, אני צריכה אויר

אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה לצעוק

אני רוצה לרוץ אבל אני לא יכולה לרוץ

אני רוצה לבכות אבל אני לא יכולה לבכות

זה כאילו הכל שחור בפנים

אבל לפעמים אני נזכרת ורואה את האור בקצה

אז אני מחכה למשהו טוב שיקרה...

אבל בינתיים, זה עושה את העבודה

לפני כמה שנים הוא זרק אותי, כי הוא עבר לעיר אחרת, התרחקנו, זה לא היה כמו פעם, הוא נדלק על מישהי אחרת.

הרגע הזה שהוא נפרד ממני היה הטיימינג הכי גרוע בעולם, באותו יום קרו כל כך הרבה דברים

כל האנשים הכי חשובים לי נעלמו ביום אחד

הייתי לבד

ובאותו חודש עשיתי כל כך הרבה שטויות שאני מתחרטת עליהן עכשיו.

לא היה לי תיאבון אז לא אכלתי, ידעתי שזה לא בסדר אבל לא היה לי איכפת

לא רציתי ללכת לבית ספר אז לא הלכתי, הרבה נכשלים היו לי באותה שנה

רציתי לחתוך, אז חתכתי

רציתי להקיא, הקאתי

הרגשתי לבד, רציתי תשומת לב, אז הייתי פוגעת בעצמי

הייתי יוצאת מהבית וחוזרת יומיים אחרי עם הרבה פציעות, וסימנים כחולים

כי הייתי רצה, נופלת, חותכת

השתגעתי

הייתי לבד

יום אחד הכל פשוט התחיל להסתדר,

המשקל הראה מספר שניחם את אמא ואבא, החברים חזרו לאט

אדם אחד ספציפי שגם השאיר אותי לבד ברגעים האלה, חזר ותמך בי

הוא הוציא אותי מזה

הוא נתן לי תקווה

הוא גרם לי לאהוב את עצמי בזה שהוא אהב אותי

הוא אמר לי לאכול אז אכלתי

הוא אמר לי להפסיק לחתוך אז הפסקתי

הוא אמר לי לקחת את עצמי בידיים, ולקחתי.

ואז הוא חזר, כי הוא התגעגע, כי הוא מצטער, כי הוא היה דפוק וכי הוא אוהב אותי יותר מדי בשביל לוותר על מה שהיה בינינו.

קיללתי אותו, הרבצתי לו, פרקתי עליו את כל הזמן הזה ששמרתי הכל בפנים ופגעתי בעצמי במקום להוציא עליו.

הוא ביקש סליחה, אז סלחתי. לא חזרנו, אבל המשכנו לדבר.

הנוכחות שלו כאן בכל פעם שבא לבקר העיקה, בלבלה אותי, שיגעה אותי

לא רציתי לראות אותו כי כל כך כעסתי, אבל הוא משתדל

הוא מנסה לפצות על מה שקרה.

אותו אחד שהיה איתי אמר לי שהוא יפגע בי שוב, לא משנה אם אנחנו ביחד או לא אסור לי להתקרב אליו שוב.

לא רציתי להקשיב לו אז רבנו, ונפרדנו

ואז הבן זונה הזה ניצל את ההזדמנות וניסה להתקרב, ואז הוא שוב הלך

ושוב חזר

ושוב הלך

ושוב חזר

ושוב הלך.

ונמאס לי, הוא שיגע אותי

אז אותו אחד הלך אליו בלי שידעתי, איים עליו, היה אלים, ואז הוא נעלם

הוא שמר עלי

שהוא לא יתקרב אלי יותר

הוא היה כאן, למרות שפגעתי בו והעדפתי את השני

הוא עדיין כאן, למרות שאותו בן זונה לא מפסיק לשגע אותי עד היום

אני כבר לא אוהבת אותו, אבל אני גם לא שונאת אותו

הוא תמיד שיגע אותי, והוא ימשיך לשגע אותי

ועכשיו הוא חזר לכאן, לתמיד, והוא גר קרוב לשכונה שלי

והוא לא מרפה, הוא ממשיך לקרוא לי בבוקר כשאני הולכת לבית ספר

הוא הולך אחריי כשאני משנה כיוון ומגבירה את המהירות

עכשיו יותר מתמיד אני צריכה לסבול אותו, ולהתרגל לנוכחות שלו כאן

אבל לא בא לי

לא בא לי להסתכל עליו ולהיזכר בפעם

אני אהיה נוראית אם אני אגיד שאני רוצה שהוא ימות אם צריך, רק כדי להפסיק לראות אותו?

כן, כנראה

אני נוראית.

פעם ראשונה מאז המקרה שנפגשנו, האמת היא שלא התכוונתי ללכת בכלל. אבל מסתבר שהוא מכיר אותי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי כי הוא דאג להתקשר אליי חצי שעה לפני ולדאוג שלא שכחתי או שלא התכוונתי להבריז מהפגישה.

ניסיתי להסביר לו ולתרץ לו כל מיני דברים אבל הוא מצא להכל פיתרון, אפילו כשאמרתי לו שאני פוחדת לצאת לבד מהבית ואין מי שיקפיץ אותי הוא אמר שהוא מוכן לבוא עד אלי לבית ולקחת אותי לשם בעצמו.

הוא באמת בא.

אני לא יודעת אם מותר לו לעשות את זה אבל זו הפעם השנייה שהוא בא אלי הביתה. הפעם הראשונה הייתה יומיים אחרי, כשהסתגרתי בחדר ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד, גם לא איתו. והפעם הוא החליט שאם לא נדבר אצלו אז נדבר אצלי, ובגלל שהאחים הקטנים שלי היו אמורים להגיע הביתה הסכמתי ללכת איתו בלית ברירה.

בהתחלה שתקתי ולא ממש רציתי לשתף פעולה, זה קצת הזכיר לי את הפעם הראשונה שהייתי אצלו, כשהכריחו אותי לפגוש אותו.

הוא גם אמר לי שהתבטלו לו שני מפגשים אז יש לו הרבה זמן בשבילי ואין לו בעיה לחכות.

קצת אחרי שאיבדתי את הסבלנות התחלתי לפרוק את העצבים שלי עליו, אמרתי לו שאין לו שום זכות להכריח אותי להיפגש איתו או לדבר איתו, ואז הוא הזכיר לי שאין לו שום בעיה עם זה אבל אם אני אפסיק להיפגש איתו אז יכריחו אותי ללכת לטיפולים אצל הפסיכיאטרית המעצבנת.

שוב הוא השתיק אותי.

אחרי עשר דק' הבטתי בו בייאוש וסיפרתי לו על כל מה שמטריד אותי בזמן האחרון ועל הסיוטים שלא נותנים לי מנוח,

הוא אמר לי שכל מה שאני מספרת לו זה הגיוני ונורמאלי לגמריי ואין לי שום סיבה להיכנס לפאניקה שמשהו לא בסדר.

המשכתי לספר לו על התגובות בבית, על התגובה של החבר ועל איך שאני מתמודדת עם כל זה. זה לא עזר לי כמו בשאר הפגישות שהייו לנו אבל זה בהחלט גרם לי להקלה קטנה, לדעת שיש מישהו שמודע לכל מה שאני מרגישה וחווה והוא אומר לי שהכל בסדר.

בסוף השיחה שלנו (שעתיים וחצי! אני לא מאמינה שישבתי עם פסיכולוג ודיברתי שעתיים וחצי!!!) לפני שהלכתי הוא אמר לי שהוא ציפה לתגובה קצת יותר קשה מהתגובה שלי, הוא ציפה שאני אהיה קיצונית יותר מההיכרות איתי.

אמרתי לו שגם הפסיכיאטרית בביה"ח אמרה שאני במצב טוב יחסית לשאר הנשים שהיא טיפלה בהם ושנורא עצבנו אותי כל ההשערות שלה.

הוא אמר לי שהוא היה צריך לתאר לעצמו שאני אשאר חזקה גם אחרי כל זה.

אני יודעת שהוא פסיכולוג ושהוא אמור להיות ניטרלי ואובייקטיבי, אבל אחרי כל הפגישות והשיחות שלנו על העבר העשיר שלי הוא לא יכל להישאר אדיש והוא הביע דעה וכעס ביחד איתי וכאב ביחד איתי.

זה יוצר תחושה חמימה בגוף, לשמוע שאני חזקה ושאני אוכל לעבור את זה ולסגור את הפרק הזה בחיים שלי כמה שיותר מהר.

אני רוצה לחיות שוב.

אני מהאנשים האלה שישקיעו וישקיעו וישקיעו עד שתצא להם הנשמה, ובסוף תמיד יקבלו יריקה לפרצוף.

פעם קודמת הייתי אופטימית, אמרתי שיהיה טוב, שהכל ילך מעולה, ושוב- יריקה לפרצוף.

לפחות הפעם לא התאכזבתי. הפעם באתי בידיעה של 'יהיה חרא' והיה חרא.

"תהיי אופטימית!"

"אם אני אהיה אופטימית אני אהרוס לכולם."

אני למדתי את הלקח שלי מכל זה, לא להשקיע יותר.

כי עם כל ההשקעה, עם כל האנרגיות, עם כל הויתורים בדרך- למרות הכל אני תמיד אפול.

זאת אני, וזה הגורל שלי- ליפול.

אבל אני משלימה איתו, אני מנסה לראות את הרע בצד הטוב ביותר.

רגעי פיצול:

לא הלך טוב? -לא נורא, לפחות זה נגמר.

מה נגמר? יש שנה הבאה חורף!- אז עד מועד החורף זה נגמר.

ככה אמרת על מועד א', חכי שכולם יקבלו ציונים טובים ורק את 20- לא מעניין אותי, בלה בלה בלה לא רוצה לחשוב על זה.

אז על מה תחשבי אם לא על זה?- על זה שעוד פחות משבוע אני באילת!!

(מעניין מה יקרה באילת)- סתמי ואל תפתחי פה לשטן!

(מאוחר מידי.)- אויש אני שונאת אותך.

עוד 6 ימים אילת

(עוד 10 ימים קורס פסיכומטרי.) - עדיין שונאת אותך.

אחד מהשירים היחידים שיגרמו לי לעצום עיניים ולהיות בשקט.