untitled

אני זוכרת את התקופה ההיא כאילו זה היה אתמול, גם אז הייתי נשארת ערה לחכות לאבא שלי שיחזור הביתה, אבל לא הייתי מחזיקה מעמד עד 2 בלילה והייתי נרדמת. מכירים את זה שמרגישים בבטן תחושה רעה כזאת? תחושה שמשהו לא בסדר? אז זה מה שהיה, והתחושות שלי אף פעם לא מאכזבות אותי- רק שאני בוחרת להתעלם מהן.

באותה תקופה בדיוק נרשמתי להיפ-הופ והייתי בדרך לסטודיו, כמה שניות לפני זה דיברתי עם אבא שלי בפלאפון ושאלתי איפה הוא, "איפה אני יכול להיות, בהסעה...".

בסדר. האמנתי לו. רק שכמה דקות אחרי זה אני רואה את הרכב שלו חונה ליד בניין שאני מכירה, גרה שם אישה שעובדת איתו.

אני זוכרת שבאותו יום כשהייתי בסטודיו לא נחתי לרגע, תרגלתי בלי סוף, פרקתי את כל מה שהרגשתי באותו רגע, אני גם זוכרת שהרגשתי כאבים כל כך חזקים בכל הגוף, כאילו עוד שנייה הגוף שלי מתחלק לחמישה חלקים, אבל זה היה פחות כואב מהכאב שהרגשתי בלב.

הוא שיקר לי, לי.

אולי הוא משקר גם לאמא שלי, מי יודע?

אני גם זוכרת שיום אחד אחי הקטן העיר לי איזושהי הערה שקישרתי לעניין הזה, באותו רגע הבנתי שאולי אני לא מדמיינת, אבל אמרתי לו "אתה מדבר שטויות כמו תמיד" והכחשתי הכל.

תמיד רציתי משפחה מושלמת, רציתי משפחה אוהבת, שאף פעם לא נריב, שלא נבכה, שתמיד יהיה שמח.

אבל משפחה כזאת יש רק בסרטים, ועד היום אני לא יודעת מה באמת קרה עם אבא שלי והאישה ההיא, אני רק יודעת שהוא ואמא שלי עדיין ביחד ואת האמת? אני מקווה שככה זה יהיה, לא בשבילי, טוב אולי גם, אבל בעיקר בשביל אחי ואחותי הקטנים.

לא יודעת למה אבל היום פשוט קפץ לי פלאשבק של היום הזה, אף פעם לא הזכרתי את זה ולא סיפרתי את זה לאף אחד, וזה רק סיפור אחד מיני רבים.

אני סוחבת בתוך תוכי עוד כל כך הרבה שנאה, טינה ופחדים, ותמיד הדחקתי אותם או התכחשתי אליהם.

הרגלתי את עצמי לשתוק ולספוג, כל פעם כשהרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, את הלב שלי מתכווץ, את הגוש המחניק הזה בגרון, הייתי לוקחת את הרגליים שלי ורצה, הייתי הולכת לסטודיו ורוקדת, הייתי לוקחת כדור מעמידה את אחי הקטן בשער ובועטת.

ועכשיו מה? עכשיו אני לא יכולה, עכשיו קשה לי, אני לא עושה שום דבר ועכשיו הכל עולה לי למוח, אין מה שיעסיק אותי, אין מה שיכאיב לי מספיק כדי להשכיח ממני את הזיכרונות המגעילים האלה מהעבר.

אני שונאת את זה, שונאת את חוסר האונים הזה. זה כמו כדורגלן ששבר את הרגל, כמו זמרת שאיבדה את הקול, כמו גבר אימפוטנט. פשוט חוסר אונים.

מספיק רע לי בחיים האלה, עכשיו לקחו לי את נקודת האור הכי קטנה שהייתה לי. איזה תענוג.

אלוהים למה אתה שונא אותי?

(ואלו המחשבות שצצות לי באמצע בגרות באנגלית, אני גאון)

*עריכה* -

אתם צוחקים עלי נכון? גשם? מבול? ברד? עכשיו כשאסור לי ריצות יותר?

באמת שלאוהים שונא אותי..........