untitled

אני מתחילה לחשוב, אני חושבת יותר מדי... ואז אני נהיית דכאונית

והצטננתי ככה שהקור, ההתעטשויות, כאבי הגרון, הסחרחורות והבחילות לא משפרים את המצב.

קשה לי

כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד

כל כך הרבה תסכול וכעס שאני רוצה לפרוק

והכל יושב לי באמצע 

באמצע הגרון

באמצע הבטן

אני מרגישה חנוקה, אני צריכה אויר

אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה לצעוק

אני רוצה לרוץ אבל אני לא יכולה לרוץ

אני רוצה לבכות אבל אני לא יכולה לבכות

זה כאילו הכל שחור בפנים

אבל לפעמים אני נזכרת ורואה את האור בקצה

אז אני מחכה למשהו טוב שיקרה...

אבל בינתיים, זה עושה את העבודה

לפני כמה שנים הוא זרק אותי, כי הוא עבר לעיר אחרת, התרחקנו, זה לא היה כמו פעם, הוא נדלק על מישהי אחרת.

הרגע הזה שהוא נפרד ממני היה הטיימינג הכי גרוע בעולם, באותו יום קרו כל כך הרבה דברים

כל האנשים הכי חשובים לי נעלמו ביום אחד

הייתי לבד

ובאותו חודש עשיתי כל כך הרבה שטויות שאני מתחרטת עליהן עכשיו.

לא היה לי תיאבון אז לא אכלתי, ידעתי שזה לא בסדר אבל לא היה לי איכפת

לא רציתי ללכת לבית ספר אז לא הלכתי, הרבה נכשלים היו לי באותה שנה

רציתי לחתוך, אז חתכתי

רציתי להקיא, הקאתי

הרגשתי לבד, רציתי תשומת לב, אז הייתי פוגעת בעצמי

הייתי יוצאת מהבית וחוזרת יומיים אחרי עם הרבה פציעות, וסימנים כחולים

כי הייתי רצה, נופלת, חותכת

השתגעתי

הייתי לבד

יום אחד הכל פשוט התחיל להסתדר,

המשקל הראה מספר שניחם את אמא ואבא, החברים חזרו לאט

אדם אחד ספציפי שגם השאיר אותי לבד ברגעים האלה, חזר ותמך בי

הוא הוציא אותי מזה

הוא נתן לי תקווה

הוא גרם לי לאהוב את עצמי בזה שהוא אהב אותי

הוא אמר לי לאכול אז אכלתי

הוא אמר לי להפסיק לחתוך אז הפסקתי

הוא אמר לי לקחת את עצמי בידיים, ולקחתי.

ואז הוא חזר, כי הוא התגעגע, כי הוא מצטער, כי הוא היה דפוק וכי הוא אוהב אותי יותר מדי בשביל לוותר על מה שהיה בינינו.

קיללתי אותו, הרבצתי לו, פרקתי עליו את כל הזמן הזה ששמרתי הכל בפנים ופגעתי בעצמי במקום להוציא עליו.

הוא ביקש סליחה, אז סלחתי. לא חזרנו, אבל המשכנו לדבר.

הנוכחות שלו כאן בכל פעם שבא לבקר העיקה, בלבלה אותי, שיגעה אותי

לא רציתי לראות אותו כי כל כך כעסתי, אבל הוא משתדל

הוא מנסה לפצות על מה שקרה.

אותו אחד שהיה איתי אמר לי שהוא יפגע בי שוב, לא משנה אם אנחנו ביחד או לא אסור לי להתקרב אליו שוב.

לא רציתי להקשיב לו אז רבנו, ונפרדנו

ואז הבן זונה הזה ניצל את ההזדמנות וניסה להתקרב, ואז הוא שוב הלך

ושוב חזר

ושוב הלך

ושוב חזר

ושוב הלך.

ונמאס לי, הוא שיגע אותי

אז אותו אחד הלך אליו בלי שידעתי, איים עליו, היה אלים, ואז הוא נעלם

הוא שמר עלי

שהוא לא יתקרב אלי יותר

הוא היה כאן, למרות שפגעתי בו והעדפתי את השני

הוא עדיין כאן, למרות שאותו בן זונה לא מפסיק לשגע אותי עד היום

אני כבר לא אוהבת אותו, אבל אני גם לא שונאת אותו

הוא תמיד שיגע אותי, והוא ימשיך לשגע אותי

ועכשיו הוא חזר לכאן, לתמיד, והוא גר קרוב לשכונה שלי

והוא לא מרפה, הוא ממשיך לקרוא לי בבוקר כשאני הולכת לבית ספר

הוא הולך אחריי כשאני משנה כיוון ומגבירה את המהירות

עכשיו יותר מתמיד אני צריכה לסבול אותו, ולהתרגל לנוכחות שלו כאן

אבל לא בא לי

לא בא לי להסתכל עליו ולהיזכר בפעם

אני אהיה נוראית אם אני אגיד שאני רוצה שהוא ימות אם צריך, רק כדי להפסיק לראות אותו?

כן, כנראה

אני נוראית.

"אל תדבר איתי כי אני אתפוצץ עליך!"

"חצופה מי את בכלל שתדברי אלי ככה, רואים שלא חינכו אותך ולא העיפו לך כמה סטירות שהיית צריכה לקבל"

"בן אדם מגעיל, אותי חינכו כמו שצריך לא במכות כמוך יא..-, אוח אני לא מאמינה שאתה סבא שלי"

"כנראה לא חינכו אותך מספיק כי את לא יודעת לתת כבוד למבוגר ועוד לסבא שלך ילדה מטומטמת"

"אל תקרא לי מטומטמת, אל תפנה אלי בכלל, אל תתקרב אלי יותר, אתה בן אדם דוחה אלים ורודף כסף זה מה שאתה!"

"תדברי אלי יפה"

"לא מגיע לך שידברו אליך יפה, כי אתה חרא של בן אדם! אתה חרא של אבא וחרא של סבא ואם אתה מדבר איתי ככה אני ידבר אליך כאילו אתה הכלב שלי, ככה זה יהיה מעכשיו!"

"אני אעיף לך סטירה עוד שנייה אני אראה לך מה זה לדבר אלי ככה, אבא של לא מדבר אלי ככה"

"כי אבא שלי חושב שעוד נשארה בך טיפה של אנושיות אבל אתה בן אדם מסריח ונמאס לי להתנהג כאילו הכל בסדר, אתה לא תרים יד על אף אחד כשאני כאן!"

"היה יותר טוב כשלא היית כאן"

"תאמין לי שאני יודעת את זה!"

איכס, זה סבא שלי, הבן אדם המגעיל הזה.

מה הוא חושב את עצמו שהוא ככה מרים יד על אחי הקטן? מה הוא חושב לעצמו בכלל כשהוא צועק ככה ומקלל ככה? בן אדם מסריח.

ובסוף מה? אני יאכל צעקות מאבא שלי שאני מתחצפת ומדברת לא יפה, אם הוא היה שומע את המילים שלו...

אוחחחח אני כל כך קרובה לפגוע בו פיזית ואני מחזיקה את עצמי שלא לאבד שליטה.

אני כל כך מחכה ליום שאני אעוף מפה.

אני מהאנשים האלה שישקיעו וישקיעו וישקיעו עד שתצא להם הנשמה, ובסוף תמיד יקבלו יריקה לפרצוף.

פעם קודמת הייתי אופטימית, אמרתי שיהיה טוב, שהכל ילך מעולה, ושוב- יריקה לפרצוף.

לפחות הפעם לא התאכזבתי. הפעם באתי בידיעה של 'יהיה חרא' והיה חרא.

"תהיי אופטימית!"

"אם אני אהיה אופטימית אני אהרוס לכולם."

אני למדתי את הלקח שלי מכל זה, לא להשקיע יותר.

כי עם כל ההשקעה, עם כל האנרגיות, עם כל הויתורים בדרך- למרות הכל אני תמיד אפול.

זאת אני, וזה הגורל שלי- ליפול.

אבל אני משלימה איתו, אני מנסה לראות את הרע בצד הטוב ביותר.

רגעי פיצול:

לא הלך טוב? -לא נורא, לפחות זה נגמר.

מה נגמר? יש שנה הבאה חורף!- אז עד מועד החורף זה נגמר.

ככה אמרת על מועד א', חכי שכולם יקבלו ציונים טובים ורק את 20- לא מעניין אותי, בלה בלה בלה לא רוצה לחשוב על זה.

אז על מה תחשבי אם לא על זה?- על זה שעוד פחות משבוע אני באילת!!

(מעניין מה יקרה באילת)- סתמי ואל תפתחי פה לשטן!

(מאוחר מידי.)- אויש אני שונאת אותך.

עוד 6 ימים אילת

(עוד 10 ימים קורס פסיכומטרי.) - עדיין שונאת אותך.

אחד מהשירים היחידים שיגרמו לי לעצום עיניים ולהיות בשקט.