untitled

פעם ראשונה מאז המקרה שנפגשנו, האמת היא שלא התכוונתי ללכת בכלל. אבל מסתבר שהוא מכיר אותי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי כי הוא דאג להתקשר אליי חצי שעה לפני ולדאוג שלא שכחתי או שלא התכוונתי להבריז מהפגישה.

ניסיתי להסביר לו ולתרץ לו כל מיני דברים אבל הוא מצא להכל פיתרון, אפילו כשאמרתי לו שאני פוחדת לצאת לבד מהבית ואין מי שיקפיץ אותי הוא אמר שהוא מוכן לבוא עד אלי לבית ולקחת אותי לשם בעצמו.

הוא באמת בא.

אני לא יודעת אם מותר לו לעשות את זה אבל זו הפעם השנייה שהוא בא אלי הביתה. הפעם הראשונה הייתה יומיים אחרי, כשהסתגרתי בחדר ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד, גם לא איתו. והפעם הוא החליט שאם לא נדבר אצלו אז נדבר אצלי, ובגלל שהאחים הקטנים שלי היו אמורים להגיע הביתה הסכמתי ללכת איתו בלית ברירה.

בהתחלה שתקתי ולא ממש רציתי לשתף פעולה, זה קצת הזכיר לי את הפעם הראשונה שהייתי אצלו, כשהכריחו אותי לפגוש אותו.

הוא גם אמר לי שהתבטלו לו שני מפגשים אז יש לו הרבה זמן בשבילי ואין לו בעיה לחכות.

קצת אחרי שאיבדתי את הסבלנות התחלתי לפרוק את העצבים שלי עליו, אמרתי לו שאין לו שום זכות להכריח אותי להיפגש איתו או לדבר איתו, ואז הוא הזכיר לי שאין לו שום בעיה עם זה אבל אם אני אפסיק להיפגש איתו אז יכריחו אותי ללכת לטיפולים אצל הפסיכיאטרית המעצבנת.

שוב הוא השתיק אותי.

אחרי עשר דק' הבטתי בו בייאוש וסיפרתי לו על כל מה שמטריד אותי בזמן האחרון ועל הסיוטים שלא נותנים לי מנוח,

הוא אמר לי שכל מה שאני מספרת לו זה הגיוני ונורמאלי לגמריי ואין לי שום סיבה להיכנס לפאניקה שמשהו לא בסדר.

המשכתי לספר לו על התגובות בבית, על התגובה של החבר ועל איך שאני מתמודדת עם כל זה. זה לא עזר לי כמו בשאר הפגישות שהייו לנו אבל זה בהחלט גרם לי להקלה קטנה, לדעת שיש מישהו שמודע לכל מה שאני מרגישה וחווה והוא אומר לי שהכל בסדר.

בסוף השיחה שלנו (שעתיים וחצי! אני לא מאמינה שישבתי עם פסיכולוג ודיברתי שעתיים וחצי!!!) לפני שהלכתי הוא אמר לי שהוא ציפה לתגובה קצת יותר קשה מהתגובה שלי, הוא ציפה שאני אהיה קיצונית יותר מההיכרות איתי.

אמרתי לו שגם הפסיכיאטרית בביה"ח אמרה שאני במצב טוב יחסית לשאר הנשים שהיא טיפלה בהם ושנורא עצבנו אותי כל ההשערות שלה.

הוא אמר לי שהוא היה צריך לתאר לעצמו שאני אשאר חזקה גם אחרי כל זה.

אני יודעת שהוא פסיכולוג ושהוא אמור להיות ניטרלי ואובייקטיבי, אבל אחרי כל הפגישות והשיחות שלנו על העבר העשיר שלי הוא לא יכל להישאר אדיש והוא הביע דעה וכעס ביחד איתי וכאב ביחד איתי.

זה יוצר תחושה חמימה בגוף, לשמוע שאני חזקה ושאני אוכל לעבור את זה ולסגור את הפרק הזה בחיים שלי כמה שיותר מהר.

אני רוצה לחיות שוב.

"הלו?"

"איכס איכס איכס איכס! אני רוצה את אמא, איכס!"

"מה קרה?!"

"את יודעת מה ראיתי עכשיו?!"

"אני רוצה לדעת מה ראית עכשיו?"

"לא את לא!"

"אני כן אני כן, מה ראית?!"

"אבא שלי, אישתו, סקס, שולחן, משרד"

"אומייגאד!!! "

"איכס!"

"רגע רגע, מה חיפשת אצלו?"

"הוא ביקש ממני להקפיץ לו כמה דברים מהבית בצהריים ושכחתי, אז קפצתי עכשיו..."

"טעות מרה..."

"יואו את יודעת מה עשיתי בשולחן הזה? איכס אני מרגיש מלוכלך"

"אבא שלך ראה אותך?"

"ברור שהוא ראה, אם הוא לא היה תקוע בה הוא גם היה בא ואומר לי 'זה לא מה שאתה חושב, נו די אתה ילד גדול כבר' וכל החרטא הזאת..."

"תכלס מותק, אתה בן 19, אתה גדול, אם הוא מתמודד איתנו אתה צריך להתמודד איתו"

"לא! זה לא אותו דבר! לא! אני יודע שהם לא... מתנזרים, אבל אני לא רוצה לראות את זה!"

"חבל שלא הייתי שם "

"יא מגעילההההההההה"

"איכס לא בשבילם, בשביל לראות את הפרצוף המפוחד שלך" צחקקתי

"אל תדברי איתי, רציתי להודיע לך שאני מתכוון להיות בדירה לתקופה הקרובה כדי לא ליצור איתם קשר עין, ועכשיו את לא מוזמנת"

"לא נראה לי שאחרי מה שראית אתה תוכל לתפקד בכל מקרה..."

"את מגעילה"

"אתה אוהב את המגעילה הזאת"

"למה"

"אני לא יודעת, יש לך חרא של טעם בבנות"

"יש לי חרא חיים"

"העיקר כשאני אומרת את זה אתה כועס"

"ראיתי את אבא שלי מזיין את אישתו, מותר לי הכל עכשיו טוב?"

לא מתווכחת 

וככה רבותיי, מתעודדים אחרי חרישות להסטוריה ב'.