untitled

כשהתעוררתי לא זכרתי את החלום, רק התעוררתי עם מועקה.

פתאום היה לי הבזק מהחלום ונזכרתי בכולו

ואני לא מפסיקה לחשוב על זה.

בהתחלה לא הבנתי למה חלמתי עליו. אבל אז הסתכלתי בלוח השנה וזה התאריך של הלילה של התאונה.

בחלום ראיתי הכל, כל הווריאציות וההשערות של השוטרים ושל המשפחה על איך קרתה התאונה.

אפילו בחלום ניסיתי לראות אותו, לשמוע אותו, לדבר איתו, להרגיש אותו

ולא הצלחתי.

תמיד כשאני חושבת שהזמן מרפא את הכל, שעם השנים זה פחות כואב

המציאות מזכירה לי שזה לא ככה, שהמוות שלו גרם להרבה דברים אחרים

ואותם דברים באים ליידי ביטוי בדיוק ברגעים שאני חושבת שהכל משתפר

משום מה יש לי תחושה שגם בטקס של יום הזיכרון לחללי צה"ל אני אבכה 

בדיוק כמו בטקס של יום השואה, אולי אפילו יותר גרוע

הכי מעצבן זה לבכות כשאנשים מסתכלים עלייך ושואלים אותך "מה, את באמת בוכה?"

אני מתגעגעת אליו.

אבל הגעגוע הזה כבר לא פוגע בשגרת החיים שלי

אני נזכרת בו וחושבת על הרגעים הטובים שלו,

אני בוכה קצת אבל אז זה עובר לי

זה געגוע טוב, בלי כעס, רק טיפת כאב.

ולנושא אחר שמטריד אותי כמעט כמו הנושא הקודם-

מה זה החוםםםםם הזההההה?!?!?!

מתפוצץ לי המוח! 

השלב הבא זה לקרוע מעצמי את העור כי לא נשארו שכבות להוריד

איפה החורף שלי? 

מהרגע שיצאתי מהדירה שלו, ועמדתי בחדר מדרגות מנסה לעכל את מה שעשיתי, הרגשתי חור 

חור בבטן, חור בלב, חור בראש, חורים בכל מקום

כאילו משהו לא בסדר, משהו לא טוב, משהו חסר

אבל חשבתי לעצמי ובאותו רגע ידעתי שאני צריכה להיות קצת לבד

עם כל יום שעבר אני קולטת עד כמה הוא היה משמעותי בחיים שלי

השיחה שלו שהעירה אותי כל בוקר ועשתה לי מצב רוח טוב למרות שהייתי כל כך עייפה,

האסאמאסים המפגרים שהוא היה שולח לי כשהייתי באמצע שיעור,

סופ"שים שלמים שהיינו סגורים אצלו בדירה ולא היינו רואים עולם.

אני מתחילה לחשוב, אני חושבת יותר מדי... ואז אני נהיית דכאונית

והצטננתי ככה שהקור, ההתעטשויות, כאבי הגרון, הסחרחורות והבחילות לא משפרים את המצב.

קשה לי

כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד

כל כך הרבה תסכול וכעס שאני רוצה לפרוק

והכל יושב לי באמצע 

באמצע הגרון

באמצע הבטן

אני מרגישה חנוקה, אני צריכה אויר

אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה לצעוק

אני רוצה לרוץ אבל אני לא יכולה לרוץ

אני רוצה לבכות אבל אני לא יכולה לבכות

זה כאילו הכל שחור בפנים

אבל לפעמים אני נזכרת ורואה את האור בקצה

אז אני מחכה למשהו טוב שיקרה...

אבל בינתיים, זה עושה את העבודה