יצאתי מהקניון מתוסכלת כי קבעתי עם חברה שהבריזה לי והלכתי לכיוון תחנת המוניות.
מכוניות, אנשים מבוגרים, זוגות צעירים, אמהות שסוחבות עגלות תינוק ומלא שקיות בגדים.
בקיצור, לא היה שקט, רחוב הומה אנשים.
לבשתי טי-שרט וסקיני. לא גופייה, לא חולצת בטן ולא שורט או מכנס "דפוק אותי".
הרחוב התפצל, התלבטתי אם לקחת מונית או ללכת ברגל כי הייתי במצב רוח נורא ורציתי להירגע קצת תוך כדי הליכה.
בסופו של דבר החלטתי ללכת ברגל, לא חששתי ולא פחדתי כי אני יוצאת בדר"כ בשעות מאוחרות לריצות ולהליכות או סתם עם חברים.
אבל הוא תפס אותי לא מוכנה, משום מקום, הוא משך אותי למאחורי אזור בנייה.
אני זוכרת שאישה אחת ראתה אותו מושך אותי, ראתה אותי נבהלת ולא עשתה כלום.
הוא הפיל אותי על החול, הוא אמר לי להפסיק לצעוק ולבעוט, הוא איים שיהרוג אותי.
הנפילה מהדחיפה שלו הייתה חזקה... נפלתי על זכוכיות של בקבוק שבור והרגשתי את הצריבה בגב,
גם הוא שם לב לזכוכיות והצמיד לי חתיכה אחת לגרון כדי שאפסיק להשתולל לו בין הידיים.
הוא עשה את מה שעשה. אני צרחתי, אני בכיתי, אני הרבצתי, אני השתוללתי.
לא רציתי, לא רציתי לתת לו את התענוג הזה, לא רציתי לתת לו לגעת בי, לא רציתי לחוות את זה.
אבל למי איכפת ממה שאני רוצה? למי איכפת מהצרחות שלי? למי איכפת ממה שיקרה לי?
הם לא מכירים אותי, הם לא ילכו ויבררו מי המסכנה שצועקת.
האישה ההיא לא תלך אחריי ותסכן את החיים שלה רק בשביל לדאוג שחלילה לא יקרה לי כלום, כי מי אני בכלל?
"תרבות האונס"...
אנשים לא מזלזלים, אנשים לא מתקוממים, אנשים לא פועלים נגד זה.
הם פשוט אדישים.
אנחנו חיים בחברה אדישה, חברה שבה כל אחד דואג לתחת של עצמו.
בדיוק כמו בתכנית ההיא של חיים הכט כשאתם חושבים לעצמכם "מה אתם הייתם עושים?"
ומגיעים למסקנה שהייתם מתערבים והייתם מגנים, זה בולשיט.
אף אחד לא היה מקריב קשקש מעצמו לטובת מישהו אחר כל עוד זה יכול לפגוע גם בו.
הוא התעלל בי, הוא פגע בי, הוא השפיל אותי, הוא הרס אותי
אבל העולם לא נחרב, כדוה"א הוא עגול והחיים של כולם ממשיכים,
זאת רק אני שעוד תקועה שם מאחור וחיה את אותו רגע שוב ושוב ושוב
במחשבה שאולי לא צעקתי חזק מספיק ולא התאמצתי מספיק בשביל למנוע את זה.