הוא תמיד היה כאן כשהיה לי קשה, כשלא יכולתי להיות יותר בבית, כשהייתי בבתי חולים, כשלא היה לי אף אחד הוא תמיד היה שם והזכיר לי שאם יקרה לי משהו אז למישהו כן יהיה איכפת, הוא נתן לי את המוטיבציה להילחם על כל דבר בחיים שלי.
הרבה בנות אחרות היו אומרות שעל דברים שהוא עשה אי אפשר לסלוח ושמבחינתן הוא היה מחוק ושלא יהיה איכפת להן ממנו מאותו רגע.
אבל לא היה להן קשר כזה, של שנים, קשר שלא משנה כמה ואיזה משברים אנחנו עוברים תמיד נהיה שם אחד בשביל השנייה.
הוא יודע הכל עלי ועל המשפחה שלי בדיוק כמו שאני עליו, אנחנו מהווים מקום מפלט אחד בשביל השנייה ברגעים שמישהו מאיתנו לא יכול לסבול את הבית שלו יותר.
אז אני לא אפנה לו את הגב עכשיו, לא עכשיו כשאין לו אף אחד, לא עכשיו כשאמא שלו מתעסקת במשפחה החדשה שהיא הקימה ולא מתייחסת אליו יותר, לא עכשיו כשאבא שלו מתייחס אליו כמו אל זבל ומחרים אותו.
כי כשאבא שלי העיף אותי מהבית (במחשבה שאני אשב שעתיים בחוץ ואחזור להתנצל) הוא פתח את הבית שלו בפניי לכמעט שלושה חודשים ודאג לי, תמך בי, הקשיב לי.
כי כשהיינו בשיא של ריב הוא בכל זאת ענה לצלצול שלי ב3 בלילה וקם מהמיטה ונסע שעה שלמה עד שמצא אותי והרגיע אותי כי הייתי במצב כל כך רע באותו יום.
כי כשאני חושבת על לפגוע בעצמי אז הבן אדם הראשון שעולה לי לראש זה הוא, מה יהיה איתו.
"איך את עדיין מדברת איתו?!"
"המשפטים שלו כבר לא ממיסים אותי יותר..."
"את עושה טעות, אני במקומך הייתי מנתקת את הקשר"
"זה סתם יפגע בך..."
אז
נכון,
אני
כועסת עליו, הוא פגע בי ובאמון שלי בו, הוא אכזב אותי
אבל
אני לא אסתובב ואלך כשהוא צריך אותי
ואף
אחת ואחד לא יוכלו לשפוט אותי על זה או להגיד לי שאני עושה טעות
כי
הם לא יודעים איך זה, הם לא יודעים איך אנחנו, הם לא יודעים מה עברנו ביחד
אז
אין להם את הזכות להגיד לי שאני עושה טעות ושאני צריכה להוציא אותו מהחיים שלי
אני
צריכה אותו כאן, כל הזמן, איתי
כי
הוא היחיד שמכיר ומבין ויודע
היחיד
שהיה כאן בזמן שכל מי שמעז לשפוט ולהתערב לא היה כאן.
"אני
אוהב אותך, מאוד"
"אתה
עדיין אקס"
"אני
יודע, ואת בכל זאת כאן עכשיו"
"כי
אני..-"
"אני
יודע"
אני
לא יודעת מי היה זקוק יותר לחיבוק שבא אחר כך, אני או הוא...
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
