פעם ראשונה מזה 6 שנים שאני מדברת על זה.. ועוד עם אבא שלי.
משיחה פשוטה על נהיגה וכבישים וכו' וכו' הגענו לתאונות דרכים,
ואז בדיוק נסענו באותו הכביש של התאונה...
"את יודעת מה מרגיז אותי?" אבא שלי שאל
"מה?"
"כל יום כמעט אני נוסע בכביש הזה, ואני פשוט לא מצליח להבין איך הוא עשה את התאונה הזאת!"
"מה זאת אומרת?"
"זה לא הגיוני שהוא נרדם, תיראי את העיקול כאן, אם הוא היה נרדם הוא היה סוטה לכיוון השני"
"אולי הוא נשען עם הידיים על ההגה בצורה כזאת שההגה סטה לכיוון הזה"
"לא, זה לא הגיוני. 6 שנים, 6 שנים יום אחרי יום אני נוסע בכביש הזה, עובר ליד העמוד הזה ולא מבין איך הוא התנגש בו מהצד של הנהג, אני מנסה לחשוב כל פעם על דרך אחרת, ולא משנה כמה ניסיון יש לי על הכביש -אני לא מוצא שום פתרון, זה לא הגיוני."
ספר לי על זה... אני עוד זוכרת את אותה תקופה כאילו זה היה אתמול,
באותו ההלילה הלכתי לישון עם חיוך ענק וציפייה כי ביום למחרת (שישי) היה צריך להיות יום מתוק ופעילויות בביה"ס, ואז ביסודי היינו מתלהבים מדברים כאלה..
אבל ב-6 בבוקר אמא העירה אותי, ואמרה שהיא הולכת לסבתא,
שאלתי אותה למה היא הולכת כל כך מוקדם, והיא אמרה לי שעשית תאונה,
אותו רגע קפצתי מהמיטה ושאלתי אם אתה בבית חולים.
אני זוכרת את המבט שלה, מפוקר פייס הוא התעוות והיא התחילה לבכות ואמרה לי שנפטרת.
הייתי בשוק! לא האמנתי! זה היה כל כך לא הגיוני!
לא הלכתי לביה"ס, היום המתוק הזה לא הקפיץ לי את הריסים בשיט.
אבא ו*הדוד הצעיר שלי* הגיעו הביתה עם עיניים אדומות, אחרי הלווייה כנראה..
אבא שלי נכנס ישר לחדר, הוא לא אהב אף פעם להפגין רגשות בציבור, כמוני.
ודוד שלי, הפנים ששלו, העצב שלו, הייתם כמו תאומים, הוא העריץ אותך, הוא שאל אותי אם אני יודעת מה קרה.
אמרתי רק שאני יודעת שאתה כבר לא כאן.
הוא לקח אותי למחשב ופתח את החדשות בYnet, שם היו פרטים על התאונה, ותמונות של האוטו, ושלך עטוף בניילון השחור...
עדיין לא בכיתי, עדיין לא האמנתי, התכחשתי לזה בכל הכוח.
אבל דוד שלי, הוא בכה. בחיים לא ראיתי אותו ככה. הייתי רגילה לזה שאנחנו רבים, שהוא מתעלק עלי, שהוא צועק עלי, שהוא מעביד אותי
אבל לא- הוא בא אליי וחיבק אותי, ובכה.
באותה תקופה סבא וסבתא התחילו לריב וסבא השתגע והעיף את סבתא ואת דוד שלי ומהבית, סבתא הלכה לגור עם *הדוד השני השני*,
ו*הדוד הצעיר שלי* גר אצלינו.
באכזרה של החודש, הוא ישב במחשב שלי, ונכנס שוב לאותם אתרים, עם התמונות של התאונה, ושוב בכה.
לא זכית לראות אותו מתחתן, בחתונה שלו היה לי פלאשבק מהחתונה שלך, התחלתי לבכות- באותו רגע היה לי הבזק כזה כאילו אני מפסיקה להתכחש למציאות.
ולפני בדיוק חצי שנה מהיום, נולד לו בן, השם השני שלו על שמך, ברגע שהכריזו על השם שלו בברית-בכיתי. שוב. חצי מהברית הייתי בשירותים ובכיתי.
לילד הזה יש את החיוך הכובש שלך, אני מאוהבת בו, אני מחוברת אליו יותר מאל כל שאר בני/בנות הדודים שלי.
אני חושבת שזה בגלל שהוא קרוי על שמך, הייתי מאוד קרובה גם אליך.
והתוכי שהבאת לי ליום הולדת 10- הוא כבר מבוגר השמן הזה, אני פוחדת שבקרוב גם הוא ילך לי.. ולאט לאט אתה תיעלם מהחיים שלנו לגמרי..
הטבעת שנתת לי ליום הולדת 11- עדיין על האצבע שלי, אני לא מורידה אותה.
והצמיד הורוד עם הלבבות האלה שנתת לי לאחותי ולבת דודה שלי כשחזרת מטורקיה - היה קשור לי ליד מאז שאתה קשרת לי אותו על היד,
בחופש הגדול הזה הוא נקרע לי כשהייתי בבריכה והלך לאיבוד. למרות שהרבה אמרו לי להוריד אותו ושהוא כבר ממש עומד להיקרע או שהוא כבר לא מתאים לגיל שלי, לא הורדתי. לא רציתי להוריד. לא רציתי לשכוח אותך.
אני אף פעם לא אשכח.
עוד חודש אני בת 17, אני אמורה להיות ילדה כביכול בוגרת, אבל עוד לא הייתי בקבר שלך
עוד לא עיכלתי את המוות הזה, ועד שאני לא אראה קבר עם השם שלך עליו ואולי גם זה לא, אני לא יאמין.
ולא, אני לא רוצה להאמין.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
