ידעתי שעליתי באיזה קילו או שתיים, אבל מפה ועד לזה שאני צריכה להידחס בקושי לסקיני האהוב עלי!
ושאלוהים יעזור לייייי אבא שלי אמר לי 'את השמנת או שאני מדמיין?'
אבא שלי! הבן אדם שכשצבעתי את השיער הוא לא שם לב לזה עד שאחרי שבועיים אמא שלי אמרה לי שיפה לי חום ורק אז הוא שם לב.
אני הולכת לרזות, אבל מה לרזות, דיאטת כאסח וקריעת תחת עד שאני מורידה לפחות חמש קילו (כדי שאם אני יעלה טיפה במשקל אח"כ יהיו לי כמה קילוגרמים ספייר......)
כבר יומיים בלי מתוק (ולא, בננה או תפוח זה ממש לא נחשב אצלי בהגדרה כמתוק!)
אלוהים אני מתחרפנת אני חייבת את השוקו של הבוקר, את הקרואסון שאני קונה בקיוסק כשאני מתה מרעב בהפסקה, את השוקולד שאני אוכלת בזמן השיעור בין לבין, את המסטיייקיים שליייייייייייייייייייי (אני יודעת שמסטיק זה בלי סוכר, אבל מסטיק זה מרעיב אש!)
אני חייבת להחזיק מעמד לפחות שבוע בלי שוקולד, אם אני מצליחה את זה אני יכולה להצליח גם שבועיים וגם חודש, ואז אני יוצאת אדירההה!
בקיצור, דיאטה וספירת קלוריות ברבאק!
עריכה: 27.02.2013 16:08
נשברתי. הרגע אכלתי את כל השוקולד שהיה חסר לי ביומיים האחרונים.
אני יושבת בחדר מצ'וטטת לי במסן ושומעת שירים כשפתאום אני מוציאה את האוזניות ושומעת שיחה בין אחי הקטן לאחותי הקטנה. "כשתהיי בת 8 ככה תתחילי ללכת להגנה עצמית, אני כבר לא אהיה איתך בבית ספר לשמור עלייך" הוא אמר לה, וכמובן שהייתי חייבת לענות על זה- "צריך מישהו שישמור עליה ממך!" צעקתי מהחדר ואחותי רצה לקראתי ואמרה לי "אני לא רוצה ללמוד להרביץ, כשאני מרביצה למישהו נשבר לי הלב ואני עצובה כי זה כואב לו"
לא יודעת מה איתכם, אבל אני נמסתי! הלוואי שכולם היו חושבים ככה, פשוט מזעזע לראות שעם הזמן כשאנחנו גדלים וצריכים להיות בוגרים יותר וחכמים יותר אנחנו רק הופכים להיות טיפשים יותר. אני רוצה לחזור לגיל 7, לתמימות, להיות בכיתה א' ושהצרה הכי גדולה שלי תהיה לקרוא בלי ניקוד.
אז בסוף הלכתי לפסיכולוג, בכוח, ולא היה משהו. זה היה יותר משחקי אגו של "הכריחו אותי לבוא לכאן אז אם אני סובלת גם אתה תסבול" –בקיצור, ילדותי משהו.
אתמול דיברתי על זה עם החבר שלי (שהייתה תקופה שגם הוא הלך לפסיכולוג – אותו אחד אגב) והוא אמר לי משפט ממש חכם (כרגיל, הוא תמיד יוצא החכם מבינינו):"שימי שנייה בצד את המשחקי אגו של הפגישות הראשונות, הוא ממש יקר ואת סתם זורקת כסף. קחי את זה במובן שאת מדברת עם מישהו שלא מכיר אותך ולא יכול לשפוט אותך גם אם הוא רוצה"
האמת? יש בזה משהו.
כבר כמה שנים אני אוגרת בעצמי כל מיני דברים שאני לא מעזה להגיד לאף אחד, שאני רוצה לספר ואני חושבת לעצמי "אני צריכה לספר את זה למישהו" ושנייה לפני שזה קורה אני פשוט חושבת "זה לא הזמן, אחר כך אני אספר" וחוזר חלילה.
אני אוגרת בעצמי כל כך הרבה כעס, זעם ושנאה שאני מרגישה כל כך רע עם עצמי. אני לא מעזה לבכות ליד אנשים וגם כשאני לבד אני משתדלת לבכות כמה שפחות.
הדברים האלה, הכל כך קשים שאני לא מספרת אפילו לחברות הכי טובות שלי, חלקם אפילו לחבר שלי! (שהוא הבן אדם הכי קרוב אליי מאז שאני זוכרת את עצמי!), אולי אני יוכל לספר אותם לפסיכולוג הזה, כי הוא לא מכיר אותי, הוא לא מכיר את המשפחה שלי ולא מכיר את החברים שלי, הוא לא יכול לשפוט אותי, וגם אם הוא ירצה לשפוט הוא לא באמת ישפוט כי זה לא מתפקידו.
אז היום, במקום לבכות לאמא שלי ולהגיד לה "למה את שונאת אותי שאת שולחת אותי לפסיכולוג המטומטם הזה??", באתי אליה ואמרתי לה "אל תשכחי שאת צריכה לתת לי טרמפ לפסיכולוג היום, שאני לא יאחר!" ואת הבעת הפנים שלה אני לא אשכח לעולם!
אז הלכתי לפסיכולוג, דיברתי איתו, סיפרתי לו ממש קצת על עצמי ועל חלק מהדברים שהייתי חייבת לפרוק (את הדברים הפחות כבדים, את היותר כבדים אני אנחית עליו כשגם אני וגם הוא נהיה מוכנים לזה).
מסקנה מהפגישה היום: היה ממש נחמד! במיוחד כשלא עשיתי לו פרצוף כל רבע שעה והסתכלתי על השעון. לא שמתי לב שנגמר הזמן שלנו והוא אפילו אמר לי "יודעת מה, יש לי אחרייך הפסקה של 20 דק', רוצה נדבר עוד קצת ואח"כ אני אלך להכין לי איזה סנדוויץ'?"
אהאה! עוד משהו!- בגלל שנשארתי לעוד איזה 10 דק', החבר שלי שבא לאסוף אותי דפק בדלת ושאל אם הכל בסדר. הפסיכולוג שמכיר אותו מהימים שטיפל גם בו (כן, כל אחד והצרות שלו) ראה אותו ושאל "מה אתה עושה כאן? אל תגיד לי שאתה החבר שלה!" והחבר שלי חייך אליו והפסיכולוג קרץ לו.
אני: "מה זה כל הפרצופים האלה אני גם רוצה להיות בעניינים!"
הפסיכולוג: "מה שנאמר פה בחדר, נשאר פה בחדר (;"
(איך אני שונאת שאומרים לי את זה.)
-בדרך הביתה-
אני: "תגיד, מה זה היה החיוכים האלה ביניכם?"
הוא: "סתם. אנחנו ממשיכים עם הפגישות פעם בשבועיים- שלוש, אז הזכרתי אותך כמה פעמים"
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)