נמאס לי להיות אופציה ג', נמאס לי מהיחס הזה, נמאס לי שלא לוקחים ברצינות את מה שאני אומרת.
למה אני, שאני פאקינג בת 18, שאני אחראית, שאני לומדת, שאני מנסה לגרום לכם לחיות בשקט
למה אני נדפקת?
הוא לא לומד, לא מתנהג כמו בן אדם, מקלל, צועק, מרביץ
ובכל זאת אתם נותנים לו. הוא דורש ואתם נותנים. אז מה אם אתם מזהירים אותו ואומרים לו 'פעם הבאה לא ניתן לך'? זה ברור שתתנו לו.
אני סופגת את הריבים איתו, את המילים שלו, את השנאה שלו כדי שאתם לא תצטרכו לשבור את הראש כמו שאני שוברת
לפני שהוא מספר לכם על הצרות שהוהסתבך בהם הוא מספר אותם לי כדי שאני אעזור לו מולכם וארגיע אתכם
ואני עושה את זה, מאהבה, כי איכפת לי
כי אני לא רוצה שתעשו לו מה שעשיתם לי, לא רוצה שתעיפו אותו, לא רוצה שתריבו בגללו, לא רוצה שתצעקו, לא רוצה לראות את אחותי הקטנה מתחבאת בחדר כי היא מפחדת מכל הצעקות שלכם עלי ובנוסף לזה גם עליו.
אז אני שותקת
ואני סופגת
ואני מתאפקת
אז במעט הפעמים שאני לא מחזיקה מעמד ואני מתפוצצת, אתם אומרים לי לסתום, לא להתערב, שאני לא אמא שלו ושיש לו שני הורים שיכולים לדאוג לו ולחנך אותו.
ואז אני לא צועקת עליכם, אני בוכה
ואתם אומרים שאני מפגרת כי למה לעזאזל אני בוכה
למההההה??? כי אם אני לא אבכה אז העצבים שלי והתסכול שלי ייצאו בדרך אחרת
אני אגיד דברים שאני אתחרט עליהם,
כי תהרגו אותי, אבל למרות הכל אני אוהבת אתכם ומכבדת אתכם.
מי ישמור עלי כמו שאני שומרת עליו? מי יגיד לי להירגע לפני שאני מתמודדת מולכם? מי יגיד לי לנשום עמוק ולא לדבר שטויות או להגיד דברים שאני אתחרט עליהם?
כבר אין לי אף אחד כזה
אין מי שיחזיק אותי עכשיו ויגיד לי "תחשבי טוב לפני שאת עושה משהו, אל תפגעי בעצמך, אל תעשי את זה, זה לא שווה את זה"
למה לא מתתי בכל ההזדמנויות שהיו לי
למה אני מפחדת למות ולהשאיר אתכם לבד
למה איכפת לי
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
