untitled

קיבלתי סמס ממיטב בנוגע לתפקיד שנתנו לי בצבא ואני לא מרוצה ממנו

אבל אם אני רוצה לשנות אותו כדאי לי לפחות לבוא בדרישה או לתת אופציות של תפקידים אחרים

הבעיה היא שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אין לי ראש לזה

ברגע שאני מתחילה לחשוב על תפקידים או לחפש מידע לגבי תפקידים אני מתמלאת בתחושת מועקה ויש לי חשק לבכות מייאוש

אז יש לי שאלה שאולי יכולה לעזור לי לתפוס כיוון,

אם הייתן יכולות לבחור לשרת בכל תפקיד שהייתן רוצות, במה הייתן בוחרות?

(חוץ מתפקיד שדורש יכולות פיזיות, כי מבחינה רפואית זה מחוץ לתחום...)

אני לא יכולה להמשיך ככה יותר

אני לא מחזיקה מעמד 

אני לא רוצה יותר 

נמאס לי מהכל 

נמאס לי מכולם

נמאס לי מעצמי 

לא רוצה להיות פה יותר 

לא בשבילי ולא בשביל אף אחד 

אני רוצה להיעלם מפה ולא איכפת לי מכלום 

איך אפשר להסביר למישהו שנמאס לך ואת לא רוצה לחיות יותר

ושאת חיה רק בשבילם 

כדי שהם יוכלו להמשיך בחיים המאושרים שלהם ולא יסבלו 

ולא יבכו על הבת שלהם, על האחות שלהם, על החברה שלהם 

אבל אני לא מצליחה יותר להחזיק את עצמי 

אני לא רוצה החזיק את עצמי

קשה לי 

כואב לי מדי 

אני לא רוצה להמשיך לבכות אבל אני לא מצליחה להפסיק 

אני לא רוצה להיות פה יותר

אני חושבת שאני על סף התמוטטות עצבים.

כבר כמה ימים אני כמו פצצת זמן מתקתקת בבית, כל מילה קטנה מוציאה אותי מהדעת,

מצבי הרוח שלי קיצוניים, אני רגשנית מהרגיל, אני מאבדת שליטה, יש לי התפרצויות זעם,

בכיתי אתמול מאיזה קטע באיזה סדרה מצוירת של אחותי הקטנה (כלבלב קטן שהלך לבד ברחוב), ראיתי איזה סרט וברקע היה שיר שגרם לי לדמוע, אחותי הקטנה התחצפה אלי בבוקר וצעקתי עליה (ממש חזק) ואז קרה עם אחי אותו הדבר.

(נראיתי ככה:  , נשבעת)

וגם חברה שלא ראיתי חודש אמרה לי שהשמנתי קצת ומאז אין לי תיאבון.

ולא רק שלא היה לי תיאבון, אחי גם ראה 'האח הגדול' ושמעתי את הטבעונית מתלהמת ובוכה על כל הפרות שמפרידים מהתינוקות שלהן והשחיטות וכל זה

והתעצבנתי עוד יותר.

כי אני למשל שונאת לעשן ואני שונאת שאנשים מעשנים ואני נורא בעד שיפסיקו לייצר סיגריות ושאנשים יפסיקו לעשן ולהרוג את עצמם.

אבל אני לא עוברת בן אדם בו אדם ואומרת לו 'אתה הורג את עצמך, זה לא בריא, אתה מעשן ולא מספיק שאתה מכניס רעל לגוף של עצמך אתה גם מפזר את הרעל הזה מסביב לאנשים שליידך והם אנשים שלא עישנו בחיים שלהם אבל הריאות שלהם ייראו כמו שלך בעוד כמה שנים כי הם מעשנים פסיביים'

אני שותקת. אני לא מעשנת ואני דואגת שהחברים שליידי שלא מעשנים לא יתחילו לעשן.

אזזזז שגםםםם היא תסתוםםם את הפה שלה ולא תתעסק בצלחת שלי

כי יש אנשים שמזה הם חיים.

אני לא אוכלת יותר מדי פירות וירקות או מוצרי חלב ובשר זה המזון הבסיסי והעיקרי שלי

ואני לא מתכוונת להפסיק לאכול בשר כי מישהי מטיפה לי מוסר מהטלוויזיה שלאכול בשר זה רצח.

ואני רותחת מזה שהיא מנצלת את המסך שהיא קיבלה כדי להטיף. היא יכולה לא לשבת על ספות מעור ולא לאכול בשר/חלב ומוצריו, אבל היא לא יכולה לשבת מול המצלמה 24/7 ולנצל אנשים שהמצפון שלהם מעיק עליהם ולהגיד להם שהפרות שאנחנו אוכלים הופרדו מהאימהות שלהן או לספר איך הן בכו או להגיד איך שוחטים אותן.

זה הטבע.

גם אם אנחנו מתערבים, ככה או ככה הן היו מתות, ככה או ככה הן היו ניצודות, לא משנה אם הן היו נאכלות בידי אריה או בידי האדם.

נמאס לי מכל התייפייפות הנפש הזאת,

אם היא לא רוצה לאכול חיות שלא תאכל אותן, אם היא לא רוצה לשבת על העור שלהן שלא תשב ואם היא לא רוצה ללבוש את העור שלהן שלא תלבש.

אני לא פחות טובה ממנה, כי אני לא לובשת עור, ואין לי בבית ספות מעור, ואני נגד התעללות בבעלי חיים ואני נגד הרדמת כלבים.

כמו שאני אוכלת בשר, ככה היא מעשנת.

אבל היא מטיפה לכל מגדל פרות, לכל אוכל פרות, ולכל אחד שאיכשהו קשור בעקיפין או לא לפגיעה בבעלי חיים ואני לעומתה לא יושבת לבן אדם על הראש וצועקת לו 'תפסיקקק לעשןןן'

והיום לא אכלתי כל היום בשר כי כל מה שהיא אמרה מהדהד לי במוח

אבל מצד שני אני מדמיינת את האנטריקוט במקפיא קורץ לי ומתחנן שאני אוכל אותו.

אז שיירגעו כל הצמחונים/טבעונים ויפסיקו להתערב לי בצלחת.

אין לי בעיה שיפגינו, אין לי בעיה שיביעו את הדעות שלהם, אבל שלא ייכפו את זה על אנשים אחרים.

וזאת רק דוגמא, יש גם דתיים/חוזרים בתשובה שמנסים לכפות עלינו את הדת.

וזה מחרפן אותי

מחרפן אותי שלהם יש את החופש לבחור במה שטוב להם, בדרך שלהם, אבל הם מתערבים בחופש שלי ומנצלים את המצפון שלי בשביל לגרום לי להפסיק לאכול בשר או להרגיש רע עם זה שאני רואה טלוויזיה/נוסעת בשבת או מהפרימיטיביים שמסתכלים לי על החולצה ועל המכנסיים ולמרות שהם לא חשופים הן מעזים לקרוא לזה פריצות.

אז יודעים מה? אולייייי, אולי ביום שבו כל האנשים בעולם יפסיקו לעשן אני אפסיק לאכול בשר.

בחייאת רבאק

תחיו ותתנו לחיות.

ועכשיו, חזר לי התיאבון, אני הולכת להכין לי סטייק. או אפילו שניים.

ידיד נורא טוב שלי (שהיה בינינו הרבה מתח פעם, והוא החבר הכי טוב של חבר שלי, והוא היה עד לא מזמן חבר שלי חברה טובה שלי) ואני נורא התקרבנו.

מצאתי את עצמי מדברת איתו מלא בימים האחרונים, הוא התקשר אליי באמצע הלילה שיכור כשאיזה בחורה ישנה ליידו ואמר שהוא לא יודע מה הוא עושה והוא לא יודע עם מי לדבר, ושאני אף פעם לא שפטתי אותו לא משנה כמה דפוק הוא היה ושרק אני אוכל להבין אותו.

דיברנו הרבה, נפגשנו גם השבוע דיי הרבה יחסית לפעם.

חברה שלי (להלן "האקסית") עשתה לי סצנה, וגם החבר שלי אמר משהו על זה שהקירבה הזאת לא מוצאת חן בעיניו.

הידיד ישר דיבר עם החבר ואמר לו שזה בכלל לא ככה וזה לא יקרה

אבל כולם יודעים שהיה בינינו משהו פעם, כולם יודעים שהוא אהב אותי

וכששאלתי אותו אתמול הוא אמר שזה בכלל לא ככה כבר

ואני מאמינה לו, למדתי להכיר אותו.

אבל הספק הזה הורג אותי, כולם אומרים שהקרבה הזאת מוזרה, ושאם הוא פנה דווקא אליי אז סימן שיש לזה סיבה.

אני יודעת שלא משנה מה הוא מרגיש- זה לא הדדי

אבל אני כל כך מקווה שהוא לא מרגיש כלום והם טועים.

חברה שאלה אותי אתמול "אם הוא לא היה לוקח צעד אחורה באותה תקופה, במי מהם היית בוחרת?"

"אני לא יודעת... נכון לאותה תקופה כן היו לי רגשות אליו, אבל זה שהוא לקח צעד אחורה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

אם הוא לא היה עושה את זה... לא יודעת מה היה קורה"

איך אני שונאת את זה שאנשים לא מבינים שיש דבר כזה 'רק ידידים'.