רבאקקק, אתה יפה, אתה גבוה, אתה הטייפ של כל הבחורות (ואני יודעת את זה כי אני בחורה, תתפלא)
למה אתה הולך על גדולות ממך?!
בקיצור, אני ואמא שלי קצת עוקבות אחרי המצב ובתור זאת שיותר קרובה אליו אני חוקרת אותו קצת (אבל בלי שהוא יבין שזאת חקירה כי אני יודעת כמה זה מעצבן כשחוקרים אותך)
ועם קצת מאמץ הוא יקלוט ששנתיים הפרש בגיל שלו זה לא סתם הפרש...
"אח שלך גבר, אמרתי לך את זה כבר?"
"כן אני שמתי לב שאתה ממש אוהב את אחי הקטן"
"מזכיר אותי קצת"
"וואלה אני לא מוצאת דמיון חוץ מהעניין של הריטלין"
"חכי שהוא ייגדל ויביא בחורות הביתה ותגידי 'זה כל כך הוא' ותחשבי עלי"
"איכס איכס באותה תקופה אני לא מתכוונת לגור בבית"
"תגורי איתי"
"אם תרצה ואם לא"
"אני בטוח"
"גם אם תהיה לך מישהי אחרת, נשבעת, ברגע שאחי מביא בחורות אני מתנחלת אצלך בטענה ש'הבטחת לי שכשיגיע הרגע אני עוברת אליך' וזהו"
"אני אקח את זה בחשבון "
"חצוף אתה צריך להגיד שלא תהיה מישהי אחרתתתתת"
"הייתי אומר אבל אז זה היה נגרר לשיחה של שעתיים ואני צריך להתארגן לעבודה..."
"זבל" (ובפסיכומטרית: אשפה=זבל, נרתיק לחיצים)
"זבל שאוהב אותך"
"אבל זבל"
"אם אני זבל אז את החירייה שלי"
"הרסת את זה, עזוב, נוותר על הזבל"
"איך שבא לך"
"אתה ממש מוותר לי היום"
"עבודה..." מלמל וקם להתלבש, נותן לי להסתכל על הגוף המהמם שלו ולשכוח שלפני רגע חשבתי על אחי הקטן (שיט נזכרתי בזה שוב.)
אל תגידו לי שהוא גבר או שהוא תותח, הוא אחי הקטן (בדגש על 'קטן')
אני לא בדיוק יודעת מה גרם לי להתחיל לחשוב על
זה, אבל באמצע היום מצאתי את עצמי חושבת על החיים שלי, סוג של סרט של 17 שנות חיי
שהן אמנם לא רבות כל כך אבל הרבה יסכימו איתי שעברתי בשנים האלה כל כך הרבה דברים
שטכנית אני לא מרגישה בת 17.
אני לא אתחיל להתמרמר על הילדות שלי כי באמת
שהחלטתי לשים את זה מאחוריי ולנסות לחשוב על החיים שלי מגיל 7 והלאה, אני חושבת
יותר בכיוון של... השנה האחרונה.
אם אני אחזור שנה אחורה ואסתכל על מי שהייתי,
אני בוודאות לא אוהב את מה שאני אראה.
ילדה גחמנית ומפונקת שחושבת שמגיע לה הכל- סנובית
על בקיצור, ככה לפחות אני רואה את זה עכשיו.
אם פעם הייתי רעשנית וצוהלת- עכשיו אני שקטה
יותר, (לא שקטה מידי!).
אם פעם רציתי להיות המרכז- עכשיו אני ממש לא.
להיפך (ובפסיכומטרית: אדרבה!), אני יותר קשובה, סובלנית ומתעניינת.
הייתי נלחמת באנשים כדי להוכיח להם שאני
צודקת, הייתי ביצ'ית, הייתי מרוחקת מאנשים, לא אהבתי אנשים, הייתי אנטיפתית, באמת.
ועכשיו אני מוותרת, כשאנשים מנסים להוריד לי
את המצב רוח או את הביטחון אני אדישה/מתעלמת, אני חברותית יותר, אני בוחרת את
הסביבה והאנשים שמתאימים לי ולעקרונות שלי ואני מנסה שיהיה לי ולקרובים אלי רק
טוב.
בקיצור: קיבלתי את הכאפה ה-20 שהייתי צריכה
לקבל כדי להבין שמשהו לא בסדר איתי, והשלמתי חלק מ"תהליך ההתבגרות".
אני גם חושבת שהוא עשה אותי בוגרת יותר, הוא
גרם לי לשמור על פרופורציות, לא להיות דרמה קווין (איכס איכס לחשוב שהייתי פעם
יצור-מפלצתי-ורוד-מהלך-על-שתיים איכס).
אתמול בכלל שאלתי אותו "מה מצאת
בי?!" (הוא באמת התחיל לצחוק, והוא גם אמר שאני ממעיטה בערך שלי. סבבה,
משתגיד)
גם המשפחה שלי תרמה לזה באופן מסויים, אמנם הם
לא תמכו ועודדו ועשו את זה בדרך כזו שהייתי מביטה אחורה ומעלה חיוך על הפנים, אבל
אני מודה שחלק מהסטירות שקיבלתי מהם הם אלו שגרמו לי להיות מה שאני היום.
אני אוהבת את מי שאני עכשיו (בערך) הרבה (!!!)
יותר ממי שהייתי פעם, ואם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי צועקת על עצמי
"מטומטמתתתתת! אל תעשי כל כך הרבה טעויות, תפסיקי להיות ילדה ותתחילי
להתבגר!"
** בהקשר לכל המחשבות שצצו לי היום הייתי במצב
רוח לשיחות עם אנשים. היו כאלה שהודיתי להם, שהתנצלתי בפניהם, שהטחתי דברים שהייתי
צריכה לפרוק ועוד כל מיני.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
"