פעם ראשונה מאז המקרה שנפגשנו, האמת היא שלא התכוונתי ללכת בכלל. אבל מסתבר שהוא מכיר אותי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי כי הוא דאג להתקשר אליי חצי שעה לפני ולדאוג שלא שכחתי או שלא התכוונתי להבריז מהפגישה.
ניסיתי להסביר לו ולתרץ לו כל מיני דברים אבל הוא מצא להכל פיתרון, אפילו כשאמרתי לו שאני פוחדת לצאת לבד מהבית ואין מי שיקפיץ אותי הוא אמר שהוא מוכן לבוא עד אלי לבית ולקחת אותי לשם בעצמו.
הוא באמת בא.
אני לא יודעת אם מותר לו לעשות את זה אבל זו הפעם השנייה שהוא בא אלי הביתה. הפעם הראשונה הייתה יומיים אחרי, כשהסתגרתי בחדר ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד, גם לא איתו. והפעם הוא החליט שאם לא נדבר אצלו אז נדבר אצלי, ובגלל שהאחים הקטנים שלי היו אמורים להגיע הביתה הסכמתי ללכת איתו בלית ברירה.
בהתחלה שתקתי ולא ממש רציתי לשתף פעולה, זה קצת הזכיר לי את הפעם הראשונה שהייתי אצלו, כשהכריחו אותי לפגוש אותו.
הוא גם אמר לי שהתבטלו לו שני מפגשים אז יש לו הרבה זמן בשבילי ואין לו בעיה לחכות.
קצת אחרי שאיבדתי את הסבלנות התחלתי לפרוק את העצבים שלי עליו, אמרתי לו שאין לו שום זכות להכריח אותי להיפגש איתו או לדבר איתו, ואז הוא הזכיר לי שאין לו שום בעיה עם זה אבל אם אני אפסיק להיפגש איתו אז יכריחו אותי ללכת לטיפולים אצל הפסיכיאטרית המעצבנת.
שוב הוא השתיק אותי.
אחרי עשר דק' הבטתי בו בייאוש וסיפרתי לו על כל מה שמטריד אותי בזמן האחרון ועל הסיוטים שלא נותנים לי מנוח,
הוא אמר לי שכל מה שאני מספרת לו זה הגיוני ונורמאלי לגמריי ואין לי שום סיבה להיכנס לפאניקה שמשהו לא בסדר.
המשכתי לספר לו על התגובות בבית, על התגובה של החבר ועל איך שאני מתמודדת עם כל זה. זה לא עזר לי כמו בשאר הפגישות שהייו לנו אבל זה בהחלט גרם לי להקלה קטנה, לדעת שיש מישהו שמודע לכל מה שאני מרגישה וחווה והוא אומר לי שהכל בסדר.
בסוף השיחה שלנו (שעתיים וחצי! אני לא מאמינה שישבתי עם פסיכולוג ודיברתי שעתיים וחצי!!!) לפני שהלכתי הוא אמר לי שהוא ציפה לתגובה קצת יותר קשה מהתגובה שלי, הוא ציפה שאני אהיה קיצונית יותר מההיכרות איתי.
אמרתי לו שגם הפסיכיאטרית בביה"ח אמרה שאני במצב טוב יחסית לשאר הנשים שהיא טיפלה בהם ושנורא עצבנו אותי כל ההשערות שלה.
הוא אמר לי שהוא היה צריך לתאר לעצמו שאני אשאר חזקה גם אחרי כל זה.
אני יודעת שהוא פסיכולוג ושהוא אמור להיות ניטרלי ואובייקטיבי, אבל אחרי כל הפגישות והשיחות שלנו על העבר העשיר שלי הוא לא יכל להישאר אדיש והוא הביע דעה וכעס ביחד איתי וכאב ביחד איתי.
זה יוצר תחושה חמימה בגוף, לשמוע שאני חזקה ושאני אוכל לעבור את זה ולסגור את הפרק הזה בחיים שלי כמה שיותר מהר.
אני
מרגישה כמו בלון שמתנפח ומתנפח בלי הפסקה אבל נלחם עם עצמו ולא רוצה פאקינג
להתפוצץ!
אני
לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת יותר! אני רוצה להפסיק עם זה, אני רוצה להתגבר על
זה, אני רוצה לשכוח, אני רוצה להמשיך הלאה, אני רוצה, אני רוצה כל כך הרבה דברים
שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ומאיפה להתחיל.
אחד
לוחץ עלי מפה, האחר משם, זה בורח לחו"ל, זאת משגעת את השכל... הלו מה
איתיייי?
אני
הקורבן פה, תפסיקו לשחק את עצמכם הנפגעים מכל הסיפור הזה! נמאס לי כבר מכל המשחקים
האלה של "הכל יהיה בסדר" ו"את תעברי את זה את ילדה חזקה, תמיד היית
אחת שנלחמת בשביל עצמה". אז תנו לי לבשר לכם משהו- נשבר לי הזין מכל הדיבורים
שלכם ומכל המלחמות האלה עם עצמי ועם העולם ועם אלוהים ועם הכושלהראבקקק
וואלה
יופי, אז אתם לא אומרים כלום כדי לא לעצבן אותי חלילה, אבל הבעות הפנים שלכם
מסבירות הכל. אני מבינה שהתעייפתם מכל הצרות שאני מביאה עליכם, אבל אני לא זוכרת שאני
אי פעם ביקשתי את הצרות האלה על עצמי! מה כולם רוצים ממני?
זה
שאתם משקרים לי, זה שאתם מסתירים ממני דברים, זה שאתם עושים הצגות של "הכל
בסדר מתוקה, אל תדאגי" לא באמת מרגיע אותי! זה סתם מכניס אותי לסרטים ונותן
לי עוד סיבה למה לא לישון בלילה.
אם
נמאס לכם ממני והתעייפתם מ"לדאוג לי" אז פשוט תגידו ואני אלך, אני גם
ככה כל כך רוצה ללכת, אבל תנו לי ללכת, אל תסגרו אותי כאן. אני לא יכולה לסבול את
המחשבה ששוב סוגרים אותי, ששוב כופים עלי דברים או ששוב מחליטים בשבילי. זה מחרפן
אותי זה מוציא אותי מהדעת, אני כבר מפחדת מעצמי מרוב שזה משגע אותי.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
