בשנת 2000, באר שבע, נולד לזוג הורים צעירים ילד ושמו אלון. אלון גדל כילד רגיל, עד לשנת 2008. בשנה זו, החל החמאס לשלוח רקטות על באר שבע. אלון, שעד אז הכיר אזעקות רק מתרגילים בבית הספר ולא חשב שזה באמת יגיע אליו היה מבוהל. במהלך כל מבצע עופרת יצוקה ניתן לומר שאלון, הוריו, ושני אחיו הקטנים התגוררו במקלט. באחת מן הפעמים בהם נורתה רקטה לעבר באר שבע, נהרג חברו הטוב של אלון.
כל הזמן הזה, אלון חי בפחד. הוא לא יכל לישון, וכשכבר הצליח היה חולם כל הזמן על איך שהרקטות נופלות עליו, על חבריו, או על משפחתו.
אלון סבל מחרדה רצינית, כל רעש קטן גרם לו להתכווץ בפחד ולבכות.
בסוף המבצע, הוריו של אלון החליטו שהם לא מסוגלים לחיות בפחד הזה ובמדינה כזאת שכל הזמן תחת איום, והם היגרו לארצות הברית.
לכאורה, הכל היה בסדר. הם חיו בבית נחמד בפרברים, אלון התרגל מהר לשפה ושני אחיו הקטנים החלו ללכת לבית הספר.
אך המעבר לא הפסיק את החרדות, החלומות, הפחד והחיפוש האוטומטי אחר מקום מחסה (בביתם החדש כמובן לא היה מקלט ולא היה ממד) בכל פעם שעבר אמבולנס, אופנוע, או כל רעש אחר שהזכיר אזעקה.
הילדים באמריקאים בבית ספרו החדש לעגו לו וצחקו עליו כשראו איך התחבא מתחת לשולחן כששמע קול אמבולנס עובר ליד בית הספר. הם החלו להציק לו בכוונה ולחקות קולות של אזעקה ולצחוק מהתגובות והבכי שלו.
אלון היה חוזר הביתה כל יום בוכה, מכווץ, ומפוחד עוד יותר.
הוריו לא הבינו שהחרדה הזאת לעולם לא תעבור לו, לא משנה כמה שנים יעברו. אלון, שבבאר שבע היה ילד מקובל, מצחיק ותמיד במרכז, הפך לילד מופנם וביישן שתמיד יושב בצד ואין לו חברים.
כי חבריו באמריקה, שמעולם לא ידעו מה זאת אזעקה, מקלט או ממד, לעולם לא יבינו את ההרגשה הזאת, את הפחד הזה.
זה הדבר שמבדיל את הילדים בישראל מהילדים שאר העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.שושה.