סיפור קצר (לא אמיתי, ולא עליי):
הכל באשמת המורה לאזרחות.
כשהייתי בכיתה ט' הגעתי לבית ספר חדש. אני לא הכרתי הרבה אנשים, ואלה שכבר הכרתי לא היו חברים שלי. נוצר מצב שבו הייתי כל הזמן לבד ולא היו לי חברים. הייתי מאוד בודדה והרגשתי רע עם עצמי. הייתי אז בן אדם שקט ומופנם, ואני חושבת שאולי אפילו כמעט ולא דיברתי עם אף אחד, כי התביישתי, וגם כי אף אחד לא דיבר איתי. אולי הם אפילו לא ידעו איך קוראים לי.
בערך כחודש לאחר תחילת הלימודים, היה לנו שיעור באזרחות. המורה לאזרחות היא מאוד קשוחה ומקפידה, והיא נכנסה להתקף כעס כשגילתה שאני ועוד כמה תלמידים העזנו לא להביא את הספר.
היא בדקה אותנו אחד אחד, וממכל מי שלא היה ספר, או סתם לא מצא חן בעיניה באותו יום, דרשה לצאת. היא התחילה לקרוא את השמות, ואני תמיד בין החמישה האחרונים. היא הוציאה תלמיד, ועוד תלמיד, ועוד תלמידה, ועוד תלמיד... האמת שרק ארבעה תלמידים לא הביאו ספר. הם היו ה'ילדים הרעים' (ככה אני בכל אופן קראתי להם אז בראשי)- הם היו מבריזים הרבה וכמובן שלא הכינו שיעורים או טרחו להביא ספרים, אבל גם כולם העריצו אותם. גם ידעתי בוודאות ששניים מהם, אורן וגידי, מעשנים ושותים כי שמעתי את קרין ודנית, שתי הבנות הרכלניות והפלצניות בכיתה שלנו, מדברות על כמה שזה 'מגעיל' ושהם 'ילדי פוזה'. לגבי השניים האחרים, יובל ושחר, לא ידעתי הרבה, רק ידעתי שיובל נראה טוב ובלי יותר מדי פוזות ורעש וששחר היא חברה של גידי.
ארבעתם יצאו בגיחוך קל ואז היא הגיעה לסוף הרשימה וקראה אותי.
"ספר?"
"א..אני מצטערת.." מלמלתי.
"אל תתחילי להצטער לי פה, שאלתי אותך אם יש לך ספר או לא?"
"לא.. אבל-"
"צאי מהכיתה"
יצאתי מהכיתה בלית ברירה, למרות שזה לא היה נראה לי אז הוגן. אני תלמידה טובה ותמיד עושה מה שהמורים אומרים לי, אני לא כמו ארבעת ה'ילדים הרעים'. אז פעם אחת יצא במקרה ששכחתי אותו בבית של אבא- זאת סיבה להעניש אותי?
יצאתי מהכיתה והתכוונתי ללכת לאחת הפינות המבודדות בבית הספר כדי להכין את השיעורים שניתנו באנגלית באותו הבוקר, אבל אז ראיתי את הארבעה עומדים בהמשך המסדרון.
הם קלטו אותי, וגידי אמר:
"מה? גם אותך הוציאו?!". לפני שהספקתי לענות אמר אורן:
"פשששייי, לא ציפיתי ממך"
"את לא ילדה טובה ירושליים כזאת? אבא'לה לא יכעס?" אמרה שחר.
"לא.." גמגמתי בקול חלש והסטתי את מבטי, רציתי רק להסתלק כבר.
"בסדר תעזבו אותה" אמר יובל.
"טוב, רוצה לבוא איתנו למגרש?" שאלה שחר.
"אני... תכננתי לעשות שיעורים-"
"טוב בסדר, הילדה הטובה לא ברמה שלנו. בסדר ביי"
חשבתי לשנייה, ואז אמרתי לעצמי "איזו מטומטמת- סוף סוף מישהו מדבר אלייך ואת מדברת על שיעורי בית?!".
הם כבר התחילו להסתובב לכיוון המגרש, כשלפתע אמרתי "רגע, כן. אני באה, אני אעשה את השיעורים בחלון".
"נו טוב" אמר יובל.
הלכתי איתם למגרש והם דיברו כל הדרך, אבל לא הקשבתי להם. הייתי עסוקה בלחשוב איך להתנהג נורמלי. הם המשיכו לדבר גם כשהתיישבנו במגרש ועדיין הייתי עסוקה רק בלחשוב איך אני אשרוד את השעה הזאת בלי להביך את עצמי למוות.
"את מקשיבה?" פתאום קלטתי שהם מדברים אליי.
"אממ.. מה? מצטערת לא שמעתי"
"שאלתי אם תקחי שאכטה" אמר אורן, ופתאום קלטתי שהוא מחזיק חפיסת סיגריות ביד. יובל לקח סיגריה והצית אותה עם מצית צהוב שהוציא מהכיס שלו.
"רוצה?" הוא שאל.
"אממ... אני לא מעשנת.."
"אה נכון, שכחתי שאת ילדה טובה" צחק גידי.
"טוב תביא" פתאום אמרתי. תכננתי לקחת אותה מהיד של יובל, אבל אז ראיתי שהוא מכוון לי את הסגריה ישירות לפה. שמתי אותה בפה והוצאתי.
"לא מרגישים כלום" אמרתי.
"ברור שלא," יובל צחק. "את צריכה לנשוף את זה פנימה".
לקחתי הפעם את הסיגריה מהיד שלו ושאפתי הכי הרבה שיכולתי. כל העשן הזה חנק אותי והתחלתי להשתעל וזרקתי תוך כדי את הסיגריה. שחר הרימה אותה ולקחה שאיפה עמוקה והוציאה טבעות עשן בחינניות רבה.
"נו, איך?" שאל אורן, תוך כדי שהדליק לעצמו סיגריה משלו. ניסיתי להפסיק להשתעל ולחייך אבל לא הצלחתי ופשוט השתעלתי עוד.
"פעם ראשונה היא הכי נוראה... לוקח זמן להתרגל" אמר יובל.
"לא, אני בסדר" אמרתי בהחלטיות והפתעתי גם את עצמי. לקחתי סיגריה חדשה, הדלקתי אותה ולקחתי שאכטה, ואחריה עוד אחת.
מהיום הזה התחלתי לבלות קבוע עם ה'ילדים הרעים', ומדי יום לשבת איתם במגרש בהפסקה הגדולה, לדבר ולעשן. הרבה פעמים לא הספקנו לסיים עד סוף ההפסקה והיינו מאחרים לשיעורים, אבל כבר לא היה לי כל כך אכפת. הפסקתי להיות כל כך ביישנית ובהדרגה נהייתי אחת מהם, ולפעמים היינו אפילו מבריזים משיעורים ביחד. הם גם תמיד העתיקו ממני למבחנים. נכנסתי גם אני בתור אחד מנושאי הרכילות של דנית וקרין.
בהמשך, התחלנו גם ללכת למסיבות שארגן חבר טוב של אורן, שהוא בן 19 ובמסיבות שלו כולם היו מאוד גדולים. באחת או שתיים מהמסיבות היה גם חשיש, והייתי הראשונה להסניף מבין כל חבריי.
התחלתי גם לעשן יותר ויותר, בהפסקות לא הייתי מעשנת סיגריה אחת, כמו השאר, אלא 3 ולפעמים 4. לפעמים גם הייתי מעשנת יותר מבהפסקה אחת. בערך באמצע כיתה ט' נהייתי חברה של יובל. היינו חבורה כזאת, לא נפרדת, עד סוף התיכון.
בכיתה יא' התחלתי לעשן גם כשלא הייתי עם החברים שלי, סתם ככה מתוך עצבנות או כשהייתי בחלון לבד והיה לי משעמם. ביב' כבר הייתי מסיימת חפיסה אחת ליום, ואפילו התחלתי להדאיג קצת את חבריי.
"די, זאת כבר הסיגריה השביעית שלך להיום, תפסיקי- זה עוד יזיק לך!" אמרה לי יום אחד שחר.
"ואנחנו עוד חשבנו בט' שאת הילדה הטובה" אמר אורן.
אבל לא הפסקתי. בערך אחרי פסח של כיתה יב' התחלתי להפגש עם אורן בסודיות, כי עדיין הייתי חברה של יובל. בהתחלה הפגישות היו יחסית מקריות ותמימות, אבל אחרי שתי פגישות נישקתי אותו, ובהמשך כבר שכבנו. המשכנו לנהל מערכת יחסים סודית בעוד שעדיין הייתי חברה של יובל. עדיין היינו החבורה הבלתי נפרדת, ותכננו ביחד טיול לפני צבא באורך כחודש לארצות הברית.
כמה ימים אחרי סיום התיכון, ביום שבו קבענו להפגש כולם אצלי כדי להחליט סופית על הפרטים אחרונים של הטיול, קבעתי עם אורן שיבוא אליי לפני שהשאר באים.
אורן בא אליי כחצי שעה לפני שקבענו עם השאר, אבל רבע שעה אחר כך הדלת לחדר שלי נפתחה במפתיע, ויובל נכנס. הוא תפס אותי ואת אורן באמצע נשיקה כשהוא שוכב מעליי, ולא ניתן היה להסביר את זה.
כאן החבורה שלנו נפרדה. הטיול בוטל, ורק שחר וגידי נסעו לבד. יובל לא דיבר איתי מאז, ורק אני ואורן המשכנו להפגש ונהיינו זוג.
גם בצבא המשכתי לעשן ופגשתי בחור אחר, שקרה איתו אותו סיפור בערך כמו עם אורן.
המשכתי לחיות עם הבחור הזה, ששמו הוא דור, ובהמשך התחתנתי איתו וגם נכנסתי להריון אבל הייתה הפלה טבעית, ומאז לא נכנסתי שוב להריון, והרופאים אמרו שהרחם שלי לא תקין. ידעתי שזה באשמת העישון, אבל האשמתי את המורה לאזרחות- אם היא לא הייתה מוציאה אותי מהשיעור רק בגלל שלא הבאתי ספר מסריח, לא הייתי מתקרבת וכל זה לא היה קורה.
המשכתי לעשן, והחפיסה אחת ליום הפכה לשתיים ביום, ואז לשלוש ביום...
היום אני בת 34, ולפני כ5 שעות חטפתי התקף לב והובלתי לבית החולים. אמא שלי באה לבקר אותי. אני לא בהכרה, אבל אני שומעת אותה מדברת עם הרופא.
"זה באשמת הסיגריות, אי אפשר לעשן כל כך הרבה ולצפות לא להפגע" אומר הרופא.
"היא תחיה?" אמא שלי שואלת.
"אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, אבל הסיכויים קלושים. נותרו לה כמה שעות לכל היותר" עונה הרופא בצער.
"אמרתי לה להפסיק, שזה כבר לא בריא... הכל באשמת הסיגריות" אני שומעת את אמא שלי בוכה.
ואני חושבת לעצמי שלא, זה לא באשמת הסיגריות.
זה באשמת המורה לאזרחות.
אוקייייי זה יצא הרבה יותר חופר וארוך ממה שציפיתי... טוב לא נורא זה מה שיצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.שושה.