אני זוכרת את הערב בו חשבתי שהשתגעתי.
ואולי התנהגתי כך, רק בגלל שהם התנהגו אליי כאילו אני באמת כזאת, פסיכית.
וזה היה יותר מדי ועשיתי את מה שהבטחתי לעצמי שאני לא אעשה שוב אף פעם, ועברה כמעט שנה אחרי הכל...
אבל לא עשיתי את זה בשביל עצמי, פגיעה עצמית אף פעם לא הועילה לי איכשהו. הפעמים הקודמות היו רק נסיון או סקרנות.
אבל הפעם הסיבה הייתה בגללם.
הם התנהגו אליי כמו למשוגעת, וזה היה כמו להראות להם (אפילו שהם לא ראו): "חשבתם שאני משוגעת? טוב אז תסתכלו על זה, לזה קוראים משוגעת באמת".
והם אפילו לא ניסו להבין אותי.
כל יתר הלילה בכיתי ולפעמים הפסקתי לכמה דקות, ואז עוד פעם הייתי נזכרת במשהו אחר מאותו לילה והמשכתי לבכות. לא יודעת אם בכלל נרדמתי. כל מה שרציתי באותו רגע היה באמת שיקשרו אותי, וישימו אותי במוסד או משהו. לא רציתי יותר להרגיש או לעשות כלום.
טוב אבל עברו כבר כמה שבועות ועכשיו הכל בסדר, רק הרגשתי שאני חייבת לכתוב את החוויה הזאת כאן.
ולא, אני לא משוגעת, לא יותר מכולם, אני מקווה.