הייתי צריכה להתחיל לארוז כבר מזמן, אני יודעת.
אבל אין לי כוח.
אני לא רוצה, לא רוצה לעזוב את המקום הזה, המקום הבטוח הזה שהיה שלי כבר 18 שנים. אפילו שלא אהבתי אותו רב הזמן וחיכיתי להזדמנות לעזוב, עכשיו כזה באמת קורה... אני לא רוצה.
אני כזו עצלנית, לא עשיתי שום דבר משמעותי מסיום י"ב. פשוט כי הייתי עצלנית מדי. אפילו לא לקחתי מספיק משמרות בעבודה, ולא כי לא היה לי זמן, אלא כי לא היה לי כוח. העדפתי לשבת בבית. אפילו לא לקרוא ספר או לראות סרט, גם לזה לא היה לי כוח, רק לבהות באוויר או בטלפון.
איזו מישהי שכבה מתחתיי העלתה תמונה לפייסבוק של כמה ילדים יושבים בכיתה בהפסקה. אני לא באמת קולטת שזה ממשיך, בית הספר, עכשיו, אחרינו... כולנו התפזרנו: צבא, שנת שירות ומכינות, טיסות לחו"ל או סתם עבודות. אבל זה לא סתם חופש גדול, הוא נגמר, רק שהפעם חזרו, בלעדינו. קבעתי כבר עם חברה ללכת לבקר בחודש הקרוב, זה מן קטע כזה של הבית ספר שלנו, הבוגרים תמיד חוזרים... לא מצליחים להתנתק. אני חוששת מלחזור, לראות את כולם חיים את חייהם, לומדים בכיתות שאני למדתי בהן, עם המורות שלמדתי איתן, את החומר שלמדתי, עושים פרוייקטים ושיעורים מגמתיים שסיימתי...
וזה לא שאהבתי את כל זה לפני, זה גורם לי לתחושת אכזבה. לא הצלחתי כפי שציפיתי מעצמי. והאחרים יצליחו יותר. גם לא נפרדתי מהמורות שאהבתי כראוי, ועם חלק מהן כנראה לעולם לא אצליח, כי הן השפיעו עליי בצורה עצומה.
אני מפחדת לעשות דברים. יותר לא רוצה ממפחדת. העצלנות הורגת אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.שושה.