?welcome

הייתי צריכה להתחיל לארוז כבר מזמן, אני יודעת.

אבל אין לי כוח.

אני לא רוצה, לא רוצה לעזוב את המקום הזה, המקום הבטוח הזה שהיה שלי כבר 18 שנים. אפילו שלא אהבתי אותו רב הזמן וחיכיתי להזדמנות לעזוב, עכשיו כזה באמת קורה... אני לא רוצה.

אני כזו עצלנית, לא עשיתי שום דבר משמעותי מסיום י"ב. פשוט כי הייתי עצלנית מדי. אפילו לא לקחתי מספיק משמרות בעבודה, ולא כי לא היה לי זמן, אלא כי לא היה לי כוח. העדפתי לשבת בבית. אפילו לא לקרוא ספר או לראות סרט, גם לזה לא היה לי כוח, רק לבהות באוויר או בטלפון.

איזו מישהי שכבה מתחתיי העלתה תמונה לפייסבוק של כמה ילדים יושבים בכיתה בהפסקה. אני לא באמת קולטת שזה ממשיך, בית הספר, עכשיו, אחרינו... כולנו התפזרנו: צבא, שנת שירות ומכינות, טיסות לחו"ל או סתם עבודות. אבל זה לא סתם חופש גדול, הוא נגמר, רק שהפעם חזרו, בלעדינו. קבעתי כבר עם חברה ללכת לבקר בחודש הקרוב, זה מן קטע כזה של הבית ספר שלנו, הבוגרים תמיד חוזרים... לא מצליחים להתנתק. אני חוששת מלחזור, לראות את כולם חיים את חייהם, לומדים בכיתות שאני למדתי בהן, עם המורות שלמדתי איתן, את החומר שלמדתי, עושים פרוייקטים ושיעורים מגמתיים שסיימתי...

וזה לא שאהבתי את כל זה לפני, זה גורם לי לתחושת אכזבה. לא הצלחתי כפי שציפיתי מעצמי. והאחרים יצליחו יותר. גם לא נפרדתי מהמורות שאהבתי כראוי, ועם חלק מהן כנראה לעולם לא אצליח, כי הן השפיעו עליי בצורה עצומה.

אני מפחדת לעשות דברים. יותר לא רוצה ממפחדת. העצלנות הורגת אותי.

זה נחמד לצאת עם בחור אמריקאי, ולשמוע אותו לוחש לי באוזן כמה אני יפה וסקסית באנגלית מרוהטת. 

מחר הבגרות בתנ"ך, אני רוצה להוציא מעל 90 כי זה מבחן ארצי וזה אמור להיות קל יותר מהמבחנים הרגילים. ואני באמת יודעת פחות או יותר הכל אבל שום דבר לא באמת טוב. לא נורא- אאלתר. 

חרף הלמידה לבגרות, היה לי שבוע נהדר. אני מקווה שבועות כאלה ירבו, עכשיו כשהחופש המועט שלי קרב ובא (רק בלי הלמידה לבגרות כמובן). 

-

אני עדיין לא מאמינה שעוד רגע וכך זה נגמר. אני באופן רשמי אסיים אץ תקופת התיכון שלי. הזוי, כבר לא אהיה תלמידה, תיכוניסטית, זה כבר יחס אחר לגמרי, גם אם אני עצמי ארגיש אותו דבר ורק אמצא ( או אתחייב) לעיסוק אחר. 

עלתה בי פתאום מחשבה מצחיקה שמעתה והלאה סרטי תיכון לא ידברו אלי (לא שעד היום הם תיארו את חיי במיוחד). זה תמיד הרגיש כמו משהו שעתיד לקרות, השחקנים תמיד נראים הרבה יותר מבוגרים מגיל תיכון והחיים שלהם היו הרבה יותר פרועים ומלאי הרפתקאות, אבל הנה- אני כבר מאחורי זה. זה משהו שפעם הבאה שאצפה בו, אני אמורה להרגיש שכבר עברתי. מצחיק קצת. 

אני רוצה לנצל את הזמן שיהיה לי מעתה והלאה (לא להרבה זמן...). אני רוצה לחזור לכתוב יותר, לעשות ספורט, לעשות דברים שאני אוהבת ולעבוד. אני רוצה להרגיש שהחיים שלי משמעותיים, ואולי גם לתקן את חווית התיכון שלי, שמרגישה לי מאוד מפוספסת, אפילו שלא יודעת איך הייתי רוצה או יכולה לעשות דברים אחרת. 

לסיכום, הפוסט הזה ממש לא קשור. התחלתי מלכתוב על משהו אחד, ואיכשהו המחשבות זרמו להן. אבל לא ממש אכפת לי כבר מתוכן הבלוג, גם ככה כבר מזמן הפסקתי להשקיע בו. אולי אחזור, כשיהיה זמן. זה נחמד לכתוב, גם ככה סתם. 

בעת צרה עם חבריי

אפנה אל אהובי

ובעת צרה עם אהובי

אפנה אל חבריי

בעת צעקותיה של אמי

אפנה אל אבי

ואם קשה לי עם אבי

אפנה אל אמי

ואם אריב עם זוג הוריי

אתנחם אצל חבריי

ואם גם הם לא יעזרו

אבכה לי עד בלי די

ואם אתקשה בלימודי

ואין לי כבר מפלט

ואתקוטט אף עם עצמי-

אייכה, אייכה,

אייכה-

אהובי?

אזי אפרוק את כאבי

אל תוך צופן שירי

עברו כבר כמה שנים ומצחיק כמה שהכל נשאר אותו דבר. 

אותו דבר, חוץ ממני, שהתחזקתי, קצת.