כולם ידעו שרוז היא ילדה שונה.
די בשם המוזר, החריג, הכל כך לא ישראלי שלה כדי להבין את זה מהרגע הראשון.
אבל השם שלה זה לא הדבר היחיד ששונה בה.
שתי החברות היחידות שלה עד כיתה ז', שני ואמילי, הבינו עד כמה היא... שונה. היא לא תמיד ממש שמה על מה שאחרים חושבים או אומרים, למרות שהיא כן הייתה מנסה תמיד לראות מה באופנה, איזו מוזיקה תמיד כולם שומעים ומה כולם לובשים, כי מצד אחד היא הרגישה שלמה עם מה שהייתה, אך גם מאוד בודדה. אז זה תמיד היה קצת מוזר לראות אותה, מישהי שונה ולא מתביישת להודות בזה, אך מצד שני יש בה משהו שכל כך מנסה להיות רגיל... ואף אחד לא ממש הבין אותה.
נתחיל במוזיקה, שאהבה מגיל 0, כל מיני אנשים ולהקו עם שמות מוזרים וסגנון קצת מיושן, שאף אחד בבית הספר שלה לא ממש הכיר ומי שכבר קצת יותר הבין, היה אומר "אה, היא אוהבת את הביטלס" והיא הייתה מתעצבנת ואומרת שאלה לא הביטלס.
נמשיך בזה שהיא הייתה חכמה, מאוד חכמה, עד כיתה ז' היא לא למדה למבחן אפילו פעם אחת ובכל זאת הייתה תמיד מקבלת 100, לקנאתם של שאר הילדים.
"חרשנית!" "חנונית!" הם היו קוראים לה, והיא לא הבינה למה הם קוראים לה ככה, רק בגלל ציוניה?
היא גם אהבה ספרים, הרבה מאוד ספרים, היו לה שני מנויים לסיפרייה העירונית וכל כמה ימים הייתה באה עם שמונת הספרים שאת מחציתם סיימה לקרוא רק בדרך לביתה והייתה מחליפה אותם. בהתחלה אלה היו ספרים של קופיקו, שהוחלפו למנהרת הזמן, ג'ינג'י, דנידין, ואחר כך גם ספרים עבים יותר כמו הארי פוטר, נרניה, וכו'... בכיתה ו' היא כבר ממש התחילה לקרוא ספרים של מבוגרים, ואפילו לקחה את יומנה של אנה פרנק, למרות שהספרנית אמרה לה שהספר לא לגילה. היא העריצה מאוד את אנה פרנק ואת הגבורה שלה.
עד עכשיו היא אולי נשמעת קצת ביישנית ושקטה, אבל אל תטעו. היא מאוד כריזמטית וסוחפת ופעם היו לה הרבה מאוד חברים אבל איכשהו זה הגיע למצב שבכיתה ז' נשארו לה רק שתי חברות טובות באמת.
בכיתה ז', היא התחילה ללכת לסנטר והכירה עוד אנשים ועד חברים והתחילה להרגיש יותר נאהבת.
בבית הספר החדש שלה קשה לה. היא לא מתביישת להודות, פשוט לא הרבה שואלים. בבית הספר הקודם, היא הייתה רגילה שכולם מכירים אותה לפחות חלקית ומתייחסים אליה (אחרי שלמדה עם אותם אנשים עד כיתה ח'), שבנים מדברים איתה... אבל בבית הספר החדש היא לא היחידה. יש כאן עוד הרבה חכמים, מצחיקים, כריזמטיים, יצירתיים, מוזרים ושונים... אולי היא אמורה להרגיש טוב, להיות רגילה בעולם של שונים כמוה, אבל היא יודעת שגם מהם היא שונה, והיא לא התביישה בכך. בבית הספר הקודם כולם היו מודעים לכך שהיא שונה, בבית הספר החדש רב האנשים לא מודעים לקיומה. והיא מסתגרת, והופכת להיות מה שתמיד היה זר לה ולא מוכר.
את הסיפור הזה כתבתי אחרי שדיברתי עם חברה שלי, שכותבת הרבה (ומדהים) והיא יודעת שגם אני כותבת, אבל קצת פחות וקצת פחות מדהים. היא המליצה לי לכתוב על מישהו שמעניין אותי. אחרי שדיברתי עם מישהי מסוימת (שאת השם שלה, ופרטים קטנים נוספים שיניתי) גיליתי עולם שלם שאף אחד אף פעם לא ראה ולא יוכל לראות בשלמותו, אפילו לא היא. אז כתבתי את התמצית של התמצית ממה שהבנתי עם השיחה איתה, ואני מקווה שייצגתי אותה לא רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.שושה.