אני לא אוהבת אותך, לא כמו פעם. אבל אני מתגעגעת אלייך.
כנראה שהשיחה הקטנה שלנו בפורים הזכירה לי את כל מה שהיה אז, לפני יותר משנה. לא הרגשתי ממש כמו אז אבל בכל זאת.
אני לא מסוגלת לשכוח אותך, חשבתי שכבר התגברתי עלייך לגמרי וכבר חודשים אני בטוחה שאני כבר לא אוהבת אותך.
ונדלקתי וחיבבתי בנים אחרים אבל פאק איט, כל פעם שאני קוראת ספר או רואה סרט ויש קטע רומנטי אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי עם מישהו אחר חוץ ממך.
איתך הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי, גם אם היא נמשכה משהו כמו חודש בערך ובהחלט לא הגיעה לשום מיצוי.
אני רק רוצה להיות איתך שוב, לשבת איתך בסרט מטומטם כלשהו ורק לדבר על כמה שהוא דבילי, ואחר כך לטייל קצת בחוץ ולעצור בחנות של כלי נגינה מפוקפקת ושתנגן לי שיר כמו אז וגם אני אנסה לאלתר משהו על הפסנתר. שתבקש ממני לשיר אבל אני אתבייש. לנצל שוב את כל ההזדמנויות שפספסתי, אני מתגעגעת לאושר הזה, לתחושה הזאת... להרגיש נאהבת בחזרה.
אף אחד שאהבתי באמת אף פעם לא אהב אותי בחזרה.
סיימתי לקרוא עכשיו את יומני קרי, ספר נחמד אבל די צפוי.בכל מקרה הוא עורר בי את הצורך לכתוב, כמו שיש לגיבורה הראשית. אני רוצה לכתוב ספר עליי, עלייך. רק שאני אכתוב גם סוף, סוף שאני הרגע המצאתי אבל אולי עצם הכתיבה של זה תהפוך את הסוף לאמיתי. או שלא.
כי בכל מקרה, אם כן, אז הסוף הוא רק ההתחלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.שושה.