?welcome

אני כל כך שונאת אותכם, הייתי מוכנה להרוג אך עכשיו את כוחכם ורק שתעלמו לי מהחיים, חברות ילדים מטומטמים. 

שנה הבאה, אני אתרחק מכם, לא אדבר איתכם ולא אסתכל עליכם ולא אראה אותכם. 

אתם הורסים לי את הרצון לחיות כל פעם מחדש. 

זה כואב כשאבא אומר לי שאני שמנה.

ואם הוא עוד היה אומר שאני השמנתי קצת, מילא...

אבל כשרציתי להכין פסטה הוא אמר: 

"אולי לא כדאי, את לא שמה לב שבזמן האחרון את... גדלה? מתנפחת..? משמינה?"

אז לא הכנתי פסטה, וגם לא אכלתי את הסלט.

השיר הזה ממש גורן לי לבכות, הוא גורם לי לחשוב על כל הדברים שאני לא מוכנה להודות בהם, אפילו לא בפני עצמי.

שזו בעצם אולי הסיבה שפתחתי את הבלוג, להתחיל להודות בדברים בפני עצמי.

אני מסתכלת בתמונות ישנות שלנו, וכואב לי כואב לי כואב לי.

אפילו לא יודעת למה.

אני לא יכולה להסתכל עליהן פשוט- אני מסיטה את המבט אוטומטית.

אם אני מכריחה את עצמי להסתכל זה גורם לי לכל כך הרבה סבל.

אני הולכת לכפתור בצד, כדי להסתיר את התמונה הזאת מהפרופיל שלי בפייסבוק, ואני רואה שכבר עשיתי את זה, אבל התמונות לא שלי אז הן עדין קיימות.

אוף.

גם ביאסתי היום את חברה שלי, ממש... ואני מצטערת על זה