שוב אותו סיפור שחוזר על עצמו תמיד.
לפני כשעתיים הייתי רעבה (מה שלא כל כך מוזר בהתחשב בזה שאכלתי רק שניצל וחצי פרוסת עוגת גזר היום) ורציתי לאכול.
לא היה כמעט אוכל כמובן, וראיתי שיש טיפה פסטה (קצת פחות ממנה) שאינה מבושלת. עמדתי להתחיל להכין אותה, ואז הוא בא. אבא שלי.
אחסוך מכם את השיחה אבל נאמרו שם הדברים הרגילים, שפסטה זה רק פחמימות ושזה משמין ובעיקר כשאוכלים את זה בלילה.
אז נמאס לי, אמרתי לו שאני לא רעבה כבר ושאני אשתה מים וזה יעבור, הרי הרעב שלי הוא רק ״סיפוק שאני לא יכולה לדחות״ (כמו שהוא תמיד אומר).
אולי הוא הרגיש טיפה אשם, אבל ממש טיפה, כי הוא הציע לי לאכול יוגורט או תפוח או אפילו תה (בחום הזה? לא תודה).
״הינה, אני שותה מים, רואה? אני כבר לא רעבה, אני בסדר״.
הוא אף פעם לא אמר לי ישירות בפנים שאני שמנה, אבל הוא רמז על כך אינספור פעמים.
ואני לא שמנה, אני יודעת שאני לא. נכון אני לא רזה, אבל המשקל והמראה שלי לא עד כדי כך גבוהים כדי שאפשר יהיה לקרוא לי שמנה, לדעתי לפחות, ואני מאוד ביקורתית כלפי עצמי.
אז אני מצטערת אבא, אני מצטערת שלאיש רזה ואנורקס כמוך שאוכל הוא דבר מגונה עבורו, נולדה בת שמנמנה שמה לעשות- פשוט אוהבת לאכול!!!
אני מצטערת שאתה מאוכזב ממני, באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.שושה.