שלום מגירה יקרה שלי, הנה אנחנו נפגשות שוב.
האם כבר צברת מספיק מילים או שאפשר להוסיף עוד מעט?
הפעם חשבתי שבאמת הצלחתי. התעלמתי מהעובדה שהוא מעשן למרות שזה הפריע לי.
התעלמתי מהעובדה שהיו לו שיניים עקומות בשלל צבעים בגלל העישון.
התעלמתי מהעובדה שהוא העדיף את החברים או את המכון על פניי.
אבל תאמרי לי מגירה יקרה, איך אני יכולה להתעלם מלב שבור?
אני הולכת ברחוב ואנשים שאני מכירה אומרים שלום ואני חייבת להעלות את החיוך המזויף הזה שוב.
אני שונאת את החיוך הזה. אני לא רוצה לחייך יותר, ואז בלילה הזה סופסוף נשברתי.
לא בכוונה אני מבטיחה, פשוט שמתי מוסיקה והיוטיוב החליט שמתחשק לו שירי אהבה. משם לשם עברתי לפייסבוק.
ואיך אפשר להתאפק מלהכנס לפייסבוק שלו? אז האצבעות שלי לבד הקלידו את השם שלו והאצבע שלי עמדה מעל המקש של ה"חפש" דקה שלמה.
האם ללחוץ על הכפתור בידיעה שמה שאני הולכת לראות יכאיב לי? הלב אומר לי לא המוח אומר לי לא אז למה בכול זאת לחצתי?
ואני רואה את הפוסטים שלו ורק בנות שמגיבות. יותר יפות ממני בהרבה.
בטח שהוא לא אוהב אותי ... יש לו עוד הרבה כמוני... רק גבוהות יותר , רזות יותר, עם חזה גדול יותר וגזרה יותר מחמיאה.
חיוך עם שיניים לבנות וישרות יותר ועיניים בצבעים ואלפי לייקים.
דאגתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, שהוא מושלם, שהוא העולם שלי ונתתי לו את הכול.
אז תאמרי לי מגירה יקרה , איך זה שהוא מאושר עם מישהי אחרת ואני כאן לבד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
