~Just Stay Strong~

כשתהיתי פעם האם אני טוב מידי ואולי אני צריך להיות יותר רע וקר- ענה לי אדם חכם וזר שאין כזה דבר "טוב מידי" יש סביבה שלא נכונה לי ועדיין לא יכולתי שלא להמשיך לתהות האם אני אמור לשנות את הרגליי, את האופי הרך והנחמד מידי שלי. פעם אחת להגיד לא במקום לפחד שאם המילה תצא מפי ואסרב לאותו חבר הוא יכעס עליי ויפסיק לדבר איתי, וכמובן אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד עוד חבר, בטח כשאין לי המון מהם. הפחד הזה לאכזב חברים ומשפחה, שבטעות אעשה צעד שלא יתאים להם או מעשה שלא לרוחם הפך לחלק ממני. אני לא מסוגל לעשות מעשה חופשי שבחרתי בלי לקבל עליו אישור מקדים מהמשפחה או מחברים. נעשיתי פחדן וזהיר, זהיר מידי אפילו. כל ערב כשאני נוזל לכיוון המיטה, מכסה את עצמי עד הראש ועוצם את העיניים, המוח שלי פותח בפניי את תמצית היום שהיה, מחשבות, תקוות, חרדות והדובדבן שבקצפת- החלטות אמיצות שאני הולך לעשות, שבדיעבד נשארות בגדר החלטות אמיצות שלפניי השינה שנעלמות עם פקיחת עיניי. ברוב הלילות חוזרת החלטה שהיא להיות יותר קר ולא מתנצל. לא לקחת ללב כל דרמה אדיוטית שפוקדת את חיי ביום יום מאת חבריי המתישים. לא לפחד להגיד לא ולתפוס אומץ פעם אחת ובאמת לעשות מעשה. 

ואז המשפט הזה שאמר לי פעם אדם חכם וזר, שיש מצב שהסביבה שלי לא נכונה כאילו הדהד בראשי וקול אמיץ ומעורפל בתוך הראש שלי לחש לי את מה שתמיד חשבתי אך לעולם לא אמרתי בקול, שאולי הגיע הזמן לעשות ריסטארט בעיר חדשה (תלאביב?) עם סביבה חדשה שתהיה נכונה לי, שתבין אותי באמת ולא תשפוט אותי על מי שאני. אולי שם כשאהיה תחילה זר מנוכר וחדש יגיע האומץ, כי הרי אין לי את מי לאכזב שם, או את מי להרשים ואפילו בפניי מי להתנצל אז מה יש לי בעצם להפסיד ? ודווקא במצב שכזה אני מאמין שאוכל לפרוח, שאביא לביטוי את כל הרצונות שלי שתמיד נעצרו מסיבה כלשהי ושאוכל באמת להכיר את עצמי בלי שום מעצורים.

זה קוסם לי ומפתה, אבל עדיין יש לי את הפחד לעזוב סביבה כל כך בטוחה ומוכרת, פחד שאולי המשפחה צריכה אותי וזה יהיה נורא אנוכי מיצדי לחשוב על עצמי ועל העתיד שלי, חשבתי על זה ועל עוד המון תירוצים ואז קלטתי שהדבר היחידי שעוצר אותי- זה אני.

החולצות המלוכלכות זרוקות על הכיסא

הם שם כבר שבוע

כל יום אני מנסה למצוא את הכוח לסדר את הבלאגן ובמקום אני מוצא את עצמי נטמע בתוכו

כל יום אני מנסה למצוא את הכוח או אולי את הרצון לעשות משהו עם עצמי

דוחה את כל החלומות הנוצצים לשבוע הבא

חודש הבא

אחריי החגים, אחריי שאסיים את המועדפת, אחריי שאסיים את הרישיון

בבוקר, אחריי שאלך לישון

והזמן דוחק בי, לא מרפה

כל רצון למשהו שונה הופך עם הבוקר לאבק

הפנטזיות וההבטחות העצמיות נשארות בגדר אגדה

אני לא יכול שלא לשאול את עצמי, למה כל תקווה וחלום או אפילו רצון הכי קטן נדחק אצלי לפינה ונעלם

למה אני לא מצליח לעשות את זה

זה כאילו שנשאבתי לרוטינה איומה שחוזרת על עצמה בכל יום

וכל שינוי קטנטן שמנסה לחדור לתוכה מקבל סירוב ונשאר בחוץ

והסלקטור זה אני

אני סוג של אלמן שחור

אני בעל החלומות אשר רוצח אותם ברגע שאני מסיים לחלום ורוצה ליישם אותם בחיי

מקבל השראה, מתכנן תוכניות

וכבר מתרגל לעובדה שאני לא באמת אעשה איתם משהו אמיתי

אני כועס מאוכזב ונגעל מעצמי בכל יום מחדש