"אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים" - אנה פרנק

 אז היום היה לי יום מאוד מעניין בבית הספר,

לא הקשבתי לכלום ממה שהמורים אמרו ובטח שלא להצגה הכושלת שראינו על המחזה אנטיגונה , 

אבל ללא ספק נהנתי להתבונן באנשים, מה הם עושים עם הידיים , העינים , התגובות שלהם , היציבה שלהם וגם אם נראיתי ממש מטרידה בזמן שהתבוננתי בכל תנועותם בקפידה , זה היה למטרות שיעשוע ומחקר בלבד.

יש לי שאלה ( רטורית כמובן ,כי אנשים בקושי קוראים כאן) 

איך הייתם מגדירים ביטחון עצמי? , 

אני מניחה שרוב האנשיים היו מתקשים למצא הגדרה מדיוקת לזה , אבל דיי בטוח שהביטויים  , "חוזק פנימי," ל"דעת מה את שווה "  ו "מממממ..... הדבר הזה נווו..."  היו חוזרים על עצמם לא פעם אחת . 

איך אני מגדירה ביטחון עצמי ? 

הכל.

ושאני אומרת הכל אני מתכוונת להכל.

הייתי אומרת שזה גורם מעכב מספר 1 של אנשים לעשות דברים בחיים , 

ביניהם לעשות את מה שהם רוצים , לנהל את המערכות יחסים שהם רוצים , ופשוט ליהיות מאושרים .

אני חושבת שאנשים לא מבינים עד כמה רמת הביטחון שלהם משפיעה להם על איכות החיים . 

וזה מתחיל מגיל כלום  , מאז שאתה גמד קטן ואמא אומרת לך שאתה הילד הכי יפה בעולם , הכי חכם בעולם , 

למרות שכרגע עשית פיפי בתחתונים , כל העוגה של יום  שישי מהגן מרוחה לך בעיגול לא סימטרי על הפנים, ואתה חצי צוחק חצי בוכה מסיבות שרק גמדים קטנים יכולים להבין .

בבגרות ביטחון עצמי חשוב לא פחות, במסגרת חברתית- אנשים יעדיפו להימצא בחברת אנשים שמשדרים ביטחון , ביטחון להתחיל עם בחורה או בחור בבר , הביטחון  שצריך לשדר בראיון עבודה .

וסתם איך שאתה מרגיש לגבי עצמך.

אמא שלי  , היא אמא נהדרת , היא נתנה  ועדיין נותנת את כל האהבה והמסירות שיש בה ,ומגוננת עלי מכל מגרעות העולם , 

וזה מפתיע וגם לא מפתיע שהבן אדם שהשאיר בי צלקת של חוסר ביטחון עצמי מסויים הוא הבן שאוהב אותי הכי בעולם .

כשהייתי קטנה יותר , בערך בת 11 , הייתי בבת מצווה של ילדה מהכיתה שלי , זה לא היה קרוב לביית , אז כל ההורים היו שם , וגם אמא שלי . 

היה מפעיל כזה שביקש מתנדבים למשחק .

אני וכמה ילדים עלינו לבמה , 

הוא ביקש מאיתנו להגיד מהר מספרים אי זוגיים אחד אחרי השני , אני אפילו לא זוכרת מה המטרה..

הגיע התור שלי , ואני , בן אדם , התבלבלתי , אמרתי 12 .    במיקורופון -

מול כל הילדים וההורים .

והמפעיל צחק עלי   ואנשים צחקו. ואני עמדתי שם מול כולם ,ההורים והילדים .

ילדה קטנה סמוקת לחיים . אף אחד לא הגן על הכבוד שלי . 

ואני הייתי יותר מידי סמרטוט בזמנו כדי להגן עליו בעצמי .

שנגמר המשחק , חזרנו למקומות  ואמא שלי אמרה לי שהיא שמעה אותי , והיא התביישה קצת .

היא אמרה לי שכשיש משחקים כאלה . עדיף בשבילי לא להתנדב.

עדיף בשבילי לא להתעסק עם דברים כאלה .

נתנה לי להרגיש כאילו אני לא מסוגלת , לא חכמה וחריפה מספיק.

עד היום ,לא סלחתי לה על זה .

היא אפילו לא יודעת שאיי פעם כעסתי עליה .ואפילו אני לא ידעתי עד שהגיע הגיל שהבנתי כמה נזק היא עשתה.

יש לי חוסר ביטחון מאז ועד היום לגבי מתמטיקה וחישובים פשוטים . יש לי חוסר ביטחון ברמת האינטיליגנציה שלי מול אנשים , 

לפעמים אני לא רוצה ללכת לקנות דברים בקיוסק כדי לא לעשות לעצמי בושות עם המספרים . 

ואני יודעת שאני לא מטומטמת  . 

ואני לא לומדת למבחנים במתמטיקה ועדיין מצליחה בהם .

ולמרות כל זה . הצלקת נשארת איתי  , החוסר ערך פנימי הזה , החשש . 

והוא לא עובר. ואני מקווה שיום אחד הוא יעבור 

את הפוסט הזה חשוב לי שיקראו כמה שיותר אנשים . 

כי זה לא רק הערות לילדים קטנים שמצלקות  אותך . זה גם דברים שאנשים סתם אומרים בלי לחשוב , ואנשים אומרים כלכך הרבה בלי לחשוב...

אנחנו יכולים לשפר את איכות החיים של כלכך הרבה אנשים וגם שלנו, רק מלתת להם מחמאה פה ושם שזה מגיע להם , 

לתת להם הרגשה טובה, תנו מילה טובה, תיהיו רגישים ועירנים

ובעיקר להיזהר ממה שאנחנו אומרים .

לכל חסרי הטאקט אי שם . 

תיזהרו מהנזק שאתה עושים . 

לפעמים הוא כמעט בלתי הפיך.

 נ.ב - אין קשר בין ביטחון עצמי לבין שוקולדים אבל אם אי פעם תמצאו אותו , תכתבו לי XD