"אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים" - אנה פרנק

אז הנה אני פה  שוב . מיליון שנה אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון - מבינה סוף-סוף למה פתחתי את הבלוג הפתטי הזה מלחתחילה . 

התלוננתי (בלב) על הפוסטים המדכאים של אנשים פה , שאף אחד לא כותב בלוג על משהו אחר חוץ מהדיכאון הפרטי שלו וכמה שבא לו להתאבד,

עצבנה אותי הסטיגמה הזאת שנדבקה לישרא על ילדות בנות 14 אובדניות ובמיוחד עצבן אותי כמה שזה נכון .

פעם ראשונה אני מבינה.

אני מבינה למה אנשים כותבים , מבינה את הצורך החזק לשחרר מעצמך תחושה מציקה , כמו ליכלוך שרוצים להעביר למקום אחר . 

אני מבינה למה זה לא משנה מה יקרה עם הפוסט הזה בהמשך 

למה זה לא משנה אם יהיו תגובות או לא .

פתאום  כמה אידיוטים שנלחמים להגיע למומלצים ולפעילים וכותבים עוד פוסטים איך להגיע לשם נראים לי כלכך מסכנים שהם לא הבינו את כל הרעיון של לכתוב. או שתשוקה אמיתית - עושים בשביל הנפש , בשביל עצמך ולא בשביל כמה תגובות וקוראים שילטפו את האגו.

בזמן האחרון אני מרגישה חוסר השראה חזק שתופס אותי ואני לא יכולה לנשום , להשתחרר ממנו . הוא חונק אותי ואת החשק שלי לעשות את כל מה שרציתי לעשות מקודם .

הלכו התוכניות לבית ספר רימון לגאז ולמוסיקה , הלכה האמונה שיצא ממני משהו והלך החשק , משהו בתוכי כבוי.

אני מחפשת את זה בתוכי . באמת שאני מחפשת . משהו שיגרום לי לזוז ולהשתחרר מזה . אני רוצה לנגן ולהאמין שאני אהיה מוסיקאית שאני אגדל 

כמו שהאמנתי כל ה16 שנים האחרונות של חיי כמו שכולם האמינו בי .

אני רוצה את התשוקה הזאת שוב . את הסיפוק  שאני מנגנת שיר חדש . שאני שרה ונשמעת טוב . 

שהאצבעות רצות על הפסנתר .  לבכות משירים .

 . זה תמיד היה התחום שלי .  מיי ט'ינג

אני כותבת ומקווה שאולי . רק אולי כל זה ישפך לתוך העמוד הזה - ויעזוב אותי בשקט

ושהמחסום הזה ישבר ויצא ממני .

שיזרום הלאה כבר.