"אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים" - אנה פרנק

אז הנה זה הגיע .. מה שחכיתי לו במודע או בלא מודע כבר זמן מה .

הרגע הזה שאני יושבת בחדר מסתכלת על הבגדים הספרים והליכלוך שמפוזר בכל פינה וקורה הדבר הנדיר הזה - שאני שמה לב שחוץ מהעובדה שאני בלגניסטית חסרת תקנה  -הבלגן הזה משקף בבהירות  את הבלגן שבראש שלי .

הרגע הזה שאני מגיעה למסקנה שאני פשוט לא מרוצה עם איך שאני מעבירה את ימיי הזמניים על כדור הארץ  , אולי הוא לא כזה נדיר  -

 הרי יש אנשים שיאמרו שהם כל חייהם יודעים שהם לא מרוצים - חלקם יאמרו שכל בן אדם שלא מרוצה - יודע  - אבל בין ההבנה - הידיעה ולבין המעשה - השינוי - קיים מרחק רב.

אני פשוט בוחנת את עצמי - מבפנים ולא אוהבת את מה שאני רואה .

אני רואה בחורה בת 16 וחצי צעירה וכבר עצבנית , מרירה , צינית .

אני שונאת את הבחורה הזאת . 

כי אני לא כזאת מבפנים אבל יודעת שאם אני אמשיך כך הילדה המרירה תגדל להיות אישה מרירה שאני כלכך לא רוצה ליהיות.

המעגל חברים שלי - מצטמצם ומצטמק  נשארתי עם מעגל החברים הקרוב והאוהב שלי -  אבל הוא לא מספיק .

אני לא יוצאת יותר כמעט בשישי - אם לומר את האמת אני כבר לא יוצאת עם חברים כמעט בכלל . 

כשאני מסתכלת על בן אדם ואומרת שהוא יפה - יפה באמת - 

הוא בדרך כלל אדם עם מוטיבציה וכנות יוצאת דופן . אופטימיות ולב טוב .

הייתי פעם כזאת .

ואני יודעת שיש בי את זה.

האש. 

אני מתכוונת להחזיר אותה.

אני לא אתן שגיל הנעורים שלי יזכר כאפור מריר וסרקסטי- 

אני מסוגלת ליותר מזה .

אני חזקה מזה.

אני מאמינה שכל בן אדם יכול לשנות בעצמו משהו .

כולם לומדים משהו מהחיים .

 אז אני אקום מחר בבוקר עם חיוך -ויאמר שלום לאנשים שלא אמרתי , אני אשאל אותם מה שלומם , אני לא אתעצבן ויבזבז רגעים על אנשים שלא שווים אותם ,

אני יעשה מה שאני אוהבת . 

אהיה אמיתית וגלויה . 

בטוחה בעצמי ובמה שאני מאמינה בו דוגלת בו ונהפכת לו .

אז אני מכריזה על יום זה - יום שבת - ה16 לפבואר כסוף של תקופה - תקופה מכוערת אבל תקופה שבה למדתי הרבה מאוד על אופטימיות - חיוכים ויופי אמיתי . 

Suddenly I see - This is what I wanna be