"אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים" - אנה פרנק

  התקופה הזאת של  "משבר גיל ה 40 " כמו שחברתי קוראת לה -  מתחילה לעבור לי , אני צוחקת יותר. ולא מתחשק לי לבכות כל הזמן . זה מוזר ... פעם ראשונה בחיים שלי שהייתי כלכך דכאונית .

לפחות זה נגמר.

 אני קמה בבוקר ומקבלת אותו ואת היום החדש .

מנסה שלא לשבור את הראש יותר מידי בעתיד ולהנות מהווה.

כל דבר בעיתו.

כבת 16 מותר לי ליהיות קצת חסרת דאגות , להשאיר את המגרנות והמרירות למשבר גיל 40 האמיתי.

עדכנתי הרבה יחסית (אלי) בימים האחרונים ואני בפעם הראשונה מרגישה שהבלוג הזה מממש את מטרתו האמיתית , ולמרות שאיבדתי את הרב קו , פיספסתי (בטעות) היום בצפר , ונכשלתי במבחן בערבית ,

נרפאתי מקללת הדיכי הדביקה והמגעילה שעטפה אותי בשבועות האחרונים  , ואפשר לומר שהתחזית לשבוע הקרוב נראת חמימה ובהירה יותר .

קצת מלחיצים אותי המצבי רוח המשתנים שלי . 

ועכשיו שהסערה של השבוע האחרון מאחורי אני שמה לב שהייתי קצת רעה לאנשים , קצת חסרת סובלנות . ולא הקאפ אוף טי של  חובבי הצד הקליל של האופי שלי .

אני רגילה ליהיות ילדה יציבה.  ורגועה . כלכך רגועה שהנונשלאנטיות שלי מעצבנת אנשים.

 אז כמו רופא שנותן מרשם והוראת טיפול אני כותבת לעצמי מספר דברים שיעזרו לשמור אותי שפוייה :

החלטתי לפנות זמן לכתיבה - 

לחזור קצת לפאןפיקשנים שלי , 

לקרא עוד , 

לאכול ארוחות מסודרות ולשתות מים .

לחייך 

לאהוב 

משהו מתוק פעם אחת ביום .

קצת להוריד במינון הקפאין היומי

וגם קצת פחות ציניות לא הרגה אף אחד .