"אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים" - אנה פרנק

אז הנה זה הגיע .. מה שחכיתי לו במודע או בלא מודע כבר זמן מה .

הרגע הזה שאני יושבת בחדר מסתכלת על הבגדים הספרים והליכלוך שמפוזר בכל פינה וקורה הדבר הנדיר הזה - שאני שמה לב שחוץ מהעובדה שאני בלגניסטית חסרת תקנה  -הבלגן הזה משקף בבהירות  את הבלגן שבראש שלי .

הרגע הזה שאני מגיעה למסקנה שאני פשוט לא מרוצה עם איך שאני מעבירה את ימיי הזמניים על כדור הארץ  , אולי הוא לא כזה נדיר  -

 הרי יש אנשים שיאמרו שהם כל חייהם יודעים שהם לא מרוצים - חלקם יאמרו שכל בן אדם שלא מרוצה - יודע  - אבל בין ההבנה - הידיעה ולבין המעשה - השינוי - קיים מרחק רב.

אני פשוט בוחנת את עצמי - מבפנים ולא אוהבת את מה שאני רואה .

אני רואה בחורה בת 16 וחצי צעירה וכבר עצבנית , מרירה , צינית .

אני שונאת את הבחורה הזאת . 

כי אני לא כזאת מבפנים אבל יודעת שאם אני אמשיך כך הילדה המרירה תגדל להיות אישה מרירה שאני כלכך לא רוצה ליהיות.

המעגל חברים שלי - מצטמצם ומצטמק  נשארתי עם מעגל החברים הקרוב והאוהב שלי -  אבל הוא לא מספיק .

אני לא יוצאת יותר כמעט בשישי - אם לומר את האמת אני כבר לא יוצאת עם חברים כמעט בכלל . 

כשאני מסתכלת על בן אדם ואומרת שהוא יפה - יפה באמת - 

הוא בדרך כלל אדם עם מוטיבציה וכנות יוצאת דופן . אופטימיות ולב טוב .

הייתי פעם כזאת .

ואני יודעת שיש בי את זה.

האש. 

אני מתכוונת להחזיר אותה.

אני לא אתן שגיל הנעורים שלי יזכר כאפור מריר וסרקסטי- 

אני מסוגלת ליותר מזה .

אני חזקה מזה.

אני מאמינה שכל בן אדם יכול לשנות בעצמו משהו .

כולם לומדים משהו מהחיים .

 אז אני אקום מחר בבוקר עם חיוך -ויאמר שלום לאנשים שלא אמרתי , אני אשאל אותם מה שלומם , אני לא אתעצבן ויבזבז רגעים על אנשים שלא שווים אותם ,

אני יעשה מה שאני אוהבת . 

אהיה אמיתית וגלויה . 

בטוחה בעצמי ובמה שאני מאמינה בו דוגלת בו ונהפכת לו .

אז אני מכריזה על יום זה - יום שבת - ה16 לפבואר כסוף של תקופה - תקופה מכוערת אבל תקופה שבה למדתי הרבה מאוד על אופטימיות - חיוכים ויופי אמיתי . 

Suddenly I see - This is what I wanna be

אז הנה אני פה  שוב . מיליון שנה אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון - מבינה סוף-סוף למה פתחתי את הבלוג הפתטי הזה מלחתחילה . 

התלוננתי (בלב) על הפוסטים המדכאים של אנשים פה , שאף אחד לא כותב בלוג על משהו אחר חוץ מהדיכאון הפרטי שלו וכמה שבא לו להתאבד,

עצבנה אותי הסטיגמה הזאת שנדבקה לישרא על ילדות בנות 14 אובדניות ובמיוחד עצבן אותי כמה שזה נכון .

פעם ראשונה אני מבינה.

אני מבינה למה אנשים כותבים , מבינה את הצורך החזק לשחרר מעצמך תחושה מציקה , כמו ליכלוך שרוצים להעביר למקום אחר . 

אני מבינה למה זה לא משנה מה יקרה עם הפוסט הזה בהמשך 

למה זה לא משנה אם יהיו תגובות או לא .

פתאום  כמה אידיוטים שנלחמים להגיע למומלצים ולפעילים וכותבים עוד פוסטים איך להגיע לשם נראים לי כלכך מסכנים שהם לא הבינו את כל הרעיון של לכתוב. או שתשוקה אמיתית - עושים בשביל הנפש , בשביל עצמך ולא בשביל כמה תגובות וקוראים שילטפו את האגו.

בזמן האחרון אני מרגישה חוסר השראה חזק שתופס אותי ואני לא יכולה לנשום , להשתחרר ממנו . הוא חונק אותי ואת החשק שלי לעשות את כל מה שרציתי לעשות מקודם .

הלכו התוכניות לבית ספר רימון לגאז ולמוסיקה , הלכה האמונה שיצא ממני משהו והלך החשק , משהו בתוכי כבוי.

אני מחפשת את זה בתוכי . באמת שאני מחפשת . משהו שיגרום לי לזוז ולהשתחרר מזה . אני רוצה לנגן ולהאמין שאני אהיה מוסיקאית שאני אגדל 

כמו שהאמנתי כל ה16 שנים האחרונות של חיי כמו שכולם האמינו בי .

אני רוצה את התשוקה הזאת שוב . את הסיפוק  שאני מנגנת שיר חדש . שאני שרה ונשמעת טוב . 

שהאצבעות רצות על הפסנתר .  לבכות משירים .

 . זה תמיד היה התחום שלי .  מיי ט'ינג

אני כותבת ומקווה שאולי . רק אולי כל זה ישפך לתוך העמוד הזה - ויעזוב אותי בשקט

ושהמחסום הזה ישבר ויצא ממני .

שיזרום הלאה כבר.