שם כול כך פשוט לדבר כול כך מורכב.
ושוב, הן מתחילות. שוב, יש אזעקות. שוב, חמאס מתקיף. שוב, אני תקועה בבית, מתה משעמום. חיה מאזעקה לאזעקה.
שוב, זה מתחיל. שוב, לא יודעים מתי זה יגמר.
אבל הפעם, הפעם זה שונה. הפעם אין רק פצמ"רים, קסאמים וגראדים. הפעם הצטרפו גם הפאג'רים.
הפעם, גם בתל אביב יש אזעקות, וברמת השרון, ובראשון לציון, ובירושלים.
הפעם, אי אפשר לברוח לתל אביב או לראשון ליום. כדי להתנתק קצת מהמצב הנורא שנתקענו בו.
הפעם, אנחנו פשוט תקועים בבית. לא יכולים לצאת לשום מקום.
אפילו לצאת לבניין העירייה לעזור במענה הטלפוני של העיר למשמרתשל 4 שעות בלילה לא מרשים לי. פוחדים עליי.
אני וכמה חברים קיבלנו הצעה לנסוע לשוהם (ליד מודיעין) להעביר את השישי-שבת. ההורים לא מרשים. כולנו תקועים.
וגם אם היו מרשים לנו, מה הטעם? גם בירושלים יש עכשיו אזעקות. עדיף להיות בבית, בבית אנחנו בטוחים. לא כול כך, ובכול זאת..
מתוך שיעמום, עזרתי לאמא לבשל כול היום. יש לנו כרגע מספיק אוכל לשבוע בבית.
כנראה שניתן קצת לשכנים המבוגרים יותר בבניין. השכנה ממול הכינה חלות לשבת ונתנה לנו.
זה מדהים איך שברגעים כאלה כולם נהיים כול כך נדיבים, וחברים טובים, ומאוחדים.
זה כאילו שתוך רגע מישהו צעק לכולנו אל תוך הראש "יהודי כול עולם יתאחדו!".
הוט פתחו את כול הערוצים, הסופרים הוזילו את המחירים של כול מוצרי היסוד, אנשים מכול הארץ מוכנים לארח את תושבי הדרום, בארה"ב ובאירופה מגייסים בשבילינו כספים. כדי שנוכל לממן את סוללת כיפת ברזל החדשה ואת השיגור (האסרונומי במחירו) של כול טיל.
ברגעים כאלה, "כול עם ישראל אחים".
ואני שואלת -
למה זה לא יכול להיות ככה כול הזמן?
למה אני צריכה את האזעקות כדי להכיר את השכנים שלי?
למה לא ידעתי את השמות שלהם עד עופרת יצוקה?
אני רוצה לצאת. קשה לי להיות תקועה בבית. אני לא טיפוס כזה. אני בדר"כ מהאלה שיוצאים מהבית ב08:00 לבית ספר וחוזרים הביתה רק ב19:00. ועכשיו, אני תקועה כול היום בבית. ואני מתחרפנת.
נמאס לי לעלות ולרדת שתי קומות במדרגות כול חצי שעה.
נמאס לי שההשכמה שלי צריכה להיות ב06:00 בבוקר, עם האזעקה.
נמאס לי שאני לא יכולה לשמוע מוזיקה באוזניות שלי כי אז אני לא ישמע את האזעקה.
נמאס לי כול הזמן לחשוב איפה גרים חברים שלי ולחשב אם הטיל שנפל נפל קרוב אליהם.
נמאס לי שאני מכירה כול כך הרבה שמות של נשקים, מלחמות, מבצעים ואירגונים (וראשים של אירוגנים). אני לא אמורה לדעת את כול זה. אני רק בת 15!!
אני רוצה לחיות כמו כריסטופר מקאנדלס. הוא ברח לאלסקה, כדי לחיות שם לבדו בחיק הטבע. אין צרות. אין טילים, אין אזעקות, אין בית ספר, אין חברים וקרובי משפחה מודאגים. אין דאגות.
רק לשני דברים הוא צריך לדאוג: מה לאכול ואיפה לישון.
אם הוא רעב - הוא קוטף לו פרי מאו ירק או שהוא צד לו משהו אם בא לו בשר.
הוא ישן באוטובוס הנטוש שהיה שם.
נכון שהוא מת בסוף, ובכול זאת, זה עדיף מאשר לחיות איך שאנחנו חיים. בחוסר הידיעה הנורא הזה.
הלוואי שיכולתי לחיות כמוהו.
אבל אני לא יכולה. אני פה. ואני אשאר פה. כנראה שזה המקום שלי.
ואני מאמינה שהכול יסתדר. אני יודעת שזה מה שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: