עיניים - ראי הנשמה והרגש

את עומדת שם, נראה כאילו ראיתי אותך כבר פעם, אבל לא, זאת לא היית את. אני מתקרבת אלייך ומנסה לחשוב מה לומר.

את השתנית, אני לא מכירה אותך יותר.

זאת הפעם הראשונה שבה אני עומדת מול הבנאדם הזה, כבר עמדתי מול אותו בנאדם, אבל הפעם הוא שונה, הוא נראה אחרת, קצת מלחיץ יותר לטעמי.

אני מתקרבת אלייך וחושבת בלב אם להפסיק.

אבל אני לא יכולה לעשות את זה, עד שהסכמת שנדבר, אני לא יכולה לחזור אחורה.

רציתי כל כך לראות אותך, רציתי, אני כבר לא רוצה. 

את לא הבנאדם שהכרתי ואני מעדיפה לא להכיר יותר אנשים חדשים.

אני נאטמת לאט לאט ובזהירות, אני משתנה במהירות, אני רוצה לחזור אחורה ולא יכולה, אבל גם לא מתחרטת.

לא בכיתי ימים, לא בכיתי לילות ודווקא יש לי למי לבכות.

אני צריכה את הבכי הזה אני חייבת להוציא אותו כבר החוצה, כי בינתיים הוא נטל עבורי, הוא סערת רגשות.

אבל אני נאטמת, אני מדברת על מה שקורה, רק עם בנאדם אחד אבל עדיין מדברת, והדמעות רוצות לזלוג מעיני ואני עוצרת בעדן.

לא כי אני לא רוצה שייראו אותי בוכה, לא כי זו חולשה, אלא כי אני לא מסוגלת, ייקח לי זמן עד שאהיה מסוגלת.

כנראה שעוד כמה ימים, עוד כמה לילות ואולי לבסוף גם כמה שבועות, אבל הזמן לא משנה אלא הערך. כבר התיישבתי לידך אבל העינייים שלי מביטות לריצפה, אני לא מסוגלת להסתכל עלייך, לא כשזו מי שאת. אני רוצה להסתכל ומפחדת, פשוט מפחדת לראות את העיניים שלך ולהיכנע להן. 

הדקות חולפות וככה זה נשאר, דבר לא משתנה. עברה כבר שעה ואני נשארת עם מבט כלפי מטה, פשוט כדי לא להסתכל עלייך.

את מתקרבת מעט ושמה את ידך על ידי, מחכה לתגובה אבל אני נשארת עם מבט מושפל ולא מסיטה את ידך מידי.

הלחצת אותי אני חושבת, לא ציפיתי לזה ממך, לא ממי שאת עכשיו לפחות.

אני מפחדת להסתכל עלייך ובכל זאת מסובבת את ראשי לאט ומתבוננת בעינייך.

"העיניים שלך..." אני לוחשת בלי להתכוון. הן היו שונות, אלה לא אותן עיניים שהיו לך פעם.

אז צדקתי, את השתנית. אבל אין זה אפשרי שנשמתך הוחלפה. אני בוהה בך ומנסה להבין מה קורה.

"העיניים שלי זה מה שאת רוצה לראות בי, זו לא אני באמת, את מנסה לראות את הנשמה שלי אז היא משתקפת דרכן, את לא רוצה לוותר ובטוחה שאני מי שאת חושבת שאני עכשיו, אז את רואה כל מיני צבעים הנלחמים על מקומם, שחור, אפור, כחול, חום, תכלת, ירוק בהיר, סגול וכסף ואולי גם זהב. אלה לא העיניים שלי, אלה העיניים שלך משתקפות בעיניים שלי".

"העיניים שלי מחליפות צבעים?" עניתי במהרה בבהלה או הלם.

היא לא ענתה לי, היא לא התכוונה גם לענות, היא התבוננה בי ושתקה.

היה חשוך מסביב, אנחנו ככה כבר שעות ולא שמתי לב לכך, הכול נראה לי מרתק מידי.

חשבתי שאני הוזה, ראיתי מן אור כזה מיוחד, כמו כוכב, פשוט יוצא מגופה ונשאר מעליה.

נבהלתי, ישר הסתכלתי על עיניה וגיליתי כי הן נעלמו, האישונים, הריסים, העפעפיים, כולם נעלמו.

פשוט ראיתי את העיניים, אותם עיניים כמו לכל אדם אחר אבל שחורות, אין לבן מסביב אין עוד צבעים יותר.

וריסים ועפעפיים ואישונים? חיפשתי אותם בעיניה אבל הם נעלמו כלא היו בכלל.

התחלתי לבכות, לא ידעתי מה קורה אבל הרגשתי מין צביטה בלב, כזו שאומרת לי שזה לא יחזור יותר, שמה שראיתי נגמר.

רציתי לחשוב שזה היה חלום וקיוויתי להתעורר ממנו אבל לא הצלחתי לקום.

הרגשתי אבודה ורציתי לברוח, לחפש את הדרך בחזרה הבייתה אבל עדיין החזקתי בידה, לא רציתי להשאיר אותה לבד.

לאט לאט פשוט נעלמתי, העיניים שלי נעצמו מעצמן למרות שנלחמתי בהן כל כך, הן פשוט נעצמו.

ואחרי זה כשנזכרתי בכול וניסיתי לפקוח אותן לא הצלחתי.

נזכרתי במשפט שהיא אמרה לי לפני שעיניה השחירו "העיניים שלך משתקפות בעיניים שלי" ותהיתי לעצמי אם העיניים שלה השחירו מה זה אומר על העיניים שלי? מה זה אומר על הנשמה שלי?

כנראה שהנשמה שלי לאט לאט התמלאה בכתמים מן העבר והשחירה, כנראה שהנשמה שלי רק רצתה לעלות למעלה לשמיים. כנראה ששתינו מתות.