שתיקה רועמת

אני יודעת שאני כבר לא כותבת. כמו כל דבר ההתלהבות הראשונית פגה ואני לא מסוגלת להרים את עצמי ולעשות את זה.

ברור שזה חבל, ואחרי שאני כותבת אני מרגישה מסופקת ויש לי מן אהבה כזו לדברים שמתועדים. אך קשה לי לאסוף את עצמי ולכתוב, אולי אני באמת מנסה לברוח וככה טוב. אבל לא. הרי אני בורחת מכל דבר ואז מצטערת.

בקיצור, למרות שהתחלתי לראות את אמא ואפילו נסענו לסבתא, לא ראיתי אותה שלושה שבועות. היה לי כבר יותר מדי ממנה. אך אבא ואשתו סיפרו לי שהם מתחילים להסדיר משפטית את המגורים אצלם, הרי שאם אמא רק רוצה היא יכולה להתלונן ויקחו את אבא וברור שזה מיד ייפתר, אבל זה לא עובד ככה.

אבא כמובן לא מוכן ליצור קשר עם אמא, אעפ"י שביקשתי שהמכתב לא יגיע אליה בדואר בהפתעה. זה אכן מה שקרה, וכמובן שאני ספגתי את השיחות ממנה. אך נהגתי בסבלנות ואיכשהוא נפגשתי איתה, ולמרות שבהתחלה היא כרגיל לא הקשיבה לי, התעלמה והמשיכה במשפט בדיוק מאיפה שהפסיקה לפני שדיברתי כתמיד, אך היה לי נחמד איתה והיא קנתה לי כמה בגדים. אני חושבת שהיא רגועה עכשיו והיא הסכימה גם לא להראות לי את התביעה כפי שביקשתי. גם הלכתי לפסיכולוגית ממש נחמדה ואולי היא גם תיפגש עם אבא ואפילו עם אמא.

מספיק לי לכרגע. אני מקווה שאני אעדכן בקרוב.