שתיקה רועמת
|
| 11/2012
נכתב לפני כחודשיים, בהיותי נסערת. לא עבר אף שינוי מהכתיבה הראשונית.
אני לא זוכרת בדיוק מה קרה לפני , אבל היום הגעתי למצב שנשכבתי על השטיח בסלון ובכיתי. לא יודעת בדיוק למה, אולי כי הייתי צריכה להשתחרר מכל מה שהחזקתי בבטן, אולי בשביל שהיא תיזכר שהיא לא הבנאדם היחיד בבית, ושאני באמת סובלת ממנה, שתשמע שאני בוכה, שקשה לי, רציתי לראות איך היא מגיבה.
היא ראתה. היא שמעה, עברה לידי, בלי להניד עפעף. הלכה לטלפון הקווי וכרגיל התקשרה לעצמה, חיפשה את הטלפון שהיה במרחק של כשלושה מטרים ממנה. הלכה לחדר. ירדתי עם הפח, בשביל לברוח, בשביל להימנע מכמה צעקות נוספות. חזרתי, היא ישר אמרה לי שהיא לא יכלה לדבר בטלפון בגללי, הרסתי לה את המצב רוח. היא אמרה "בהמונת", או משהו דומה, והחלה לקרוא את המשפטים הראשונים שכתבתי פה. אחר היא אמרה לי לרדת עם הפח וחיפשה אותו, היא בדקה מאחורי הדלת, כי ודאי שמעה את טריקת הדלת. היא ראתה שלא ירדתי עם הבקבוקים למחזור, צעקה על כך ואמרה שכמובן שהשארתי לה עבודה. לאחר זאת הלכה להסתגר בחדרה ואני נשארתי עם השירים העבריים שמשמעו ברדיו שמסמלים עבורי את "לא לעשות כלום עם אמא בשבת", את ההסתגרות בבית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: