שתיקה רועמת

דברים מתפתחים לאחרונה. ראיתי את אימא כבר שלוש פעמים בשבוע האחרון, אחרי שלא ראיתי אותה ארבעה חודשים לפחות. 

הרצון העז שלי לראות אותה החל ביום שישי לפני שבוע וחצי, בגלל שלא מצאתי את עצמי בבית הזה, ואין לי הרי מקום אחר. נזכרתי באימא, אימא שלי, האמיתית, זאת שיודעת להרגיש. התקשרתי אליה כמה פעמים אחרי ביה"ס, רציתי ללכת אליה וידעתי שאם יש לי את האומץ עכשיו אסור לי פספס את זה. היא לא ענתה. ביום שני שלאחר מכן, לפני שבוע, התקשרתי והיא ענתה. הצד שאני אוהבת ענה. זה שמזכיר לי את אימא שלי. זה עם הקול העצוב, הנוגה, המתחרט. היא אמרה שהיא מבינה שהיא לא הייתה בסדר, שהיא רוצה שנתחיל מהתחלה, שהיא אוהבת אותי, מתגעגעת. הייתה שיחה מרגשת, בכיתי. אני חושבת שמשמחה. קבעתי איתה למחרת בהתרגשות, למרות שידעתי שאי אפשר לסמוך על התקווה הגדולה שהציפה אותי, כי הכל יכול להשתנות אצלה בשניות.

ולמחרת היא שלחה לי הודעות מעט מסתייגות, אך בכל זאת באתי. זה היה ביום העצמאות. היינו בבית, אחר הלכנו לאכול בחוץ (אני אכלתי), ואחר כך, לים- המקום האהוב על אימא. היא תמיד הייתה אומרת שיש שני דברים שהיא הכי אוהבת בעולם: 1. אותי, ו-2- את הים. הים הזכיר לי נשכחות, את הילדות עם אימא. בעיקר כמה חוויות מהים שמזכירות לי אותי ואותה. אותנו כמשפחה. 

אך האישה הזו, שפגשתי שוב, היא לא באמת אותה האימא שנפשי גוועת לחבק ולא לעזוב. אני לא בדיוק יודעת. בשישי שעבר, נפגשתי עם אימא וישנתי בבית. במיטה שלי, עם המצעים שחיכו לי. ניסיתי להסביר לאימא שאני צריכה שהכל יהיה לאט יותר, קשה לגרום לה להבין. בשבת שלמחרת היה כבר פחות פשוט, ובערב התקשרתי לאבא ורציתי ללכת. הבכי התחלף במהרה בכעס, ועלתה לי שאלה מאוד גדולה האם מי שאני אוהבת זו אימא שהיא בוכה, כי הרי כשהיא רק ביקשה לחבק אותי היה לי קשה, קשה להתנער מה'אנטי' שנוצר לי כלפיה. אך היא לא מבינה. היא שאלה אותי כמה פעמים באותו יום, האם אני אוהבת אותה? ואם כן, איך זה שאני לא מרחמת עליה? אז אני שונאת אותה? היא באמת מאמינה שזה או לשנוא- ולא לרחם, או לאהוב ולרחם.

אני לעיתים מרגישה, כי את האימא הבוכה, החלשה, אני מסוגלת להכיל, לחבק, לאהוב, ואת זו הרגועה איני מסוגלת? ואחרי שהיא מטיחה בי עד כמה השקיעה בי מאז שנולדתי, ואני כל עולמה?

קשה לי להשלים עם זה, לומר את זה, אך לעיתים אני באמת מרגישה שאני אוהבת את אימא פחות שהיא מאופרת. שזה גורם לי לדברים לא נעימים, במקרים קיצוניים לגועל. קשה להסביר את זה. 

בכל מקרה, היום נפגשתי עם אימא שוב, אחרי שבוע. נזכרתי גם שחשוב לציין שאימא התלוננה על זה שבגללי היא לא נפגשה עם חברים בתקופה הזו, שלא היה לה נעים לבוא בלעדיי. זה באמת לא מוצדק, אבל אני חושבת למשל, והיא גם אמרה, איך היה לה קשה כששאלו אותה עליי והיא לא ידעה מה לענות. אפילו חברה מהעבודה שאלה למה התחפשתי בפורים, והיא לא ידעה, אז היא אמרה שהתחפשתי עם חברות לנערת הוואי, כי לא היה לה נעים. בהחלט לא קל לשמוע דבר כזה. 

היום ביקרנו אצל סבתי, (אימא של אימא כמובן) שלא ראתה אותי מספר חודשים והרגשתי רגשות אשם על כך. היינו גם עם אחותה של אימא מה שאני מניחה שהקל על הדבר. בנסיעה חזור הערתי לאימא הערה והיא כמובן קיבלה זאת כחוצפה, אך ניסינו להסביר לה שמה שאני אומרת לטובתה בלבד, אחותה אמרה שצריך להתקדם בצעדים, כי הרי לא מוכנה להביט ימינה ושמאלה ולקבל משהו שלא בדיוק מה שהיא חושבת, שישר צריך להגיע להבנה בינינו, לכבוד, היא לא מבינה שעדיף ללכת אפילו צעד אחד, אין כזה דבר שהכל ייפתר מעצמו. מקווה שהייתי ברורה.

לצערי, פספסתי כמה דברים חשובים שקרו בוודאי ודברים שהרגשתי אך הבריחה מהכתיבה הביאה לחוסר יכולת שלי להוציא הכל לכתב כרגע. התחלתי לכתוב את הפוסט לפני שבוע ולא חזרתי אליו. אני כל כך רוצה לעדכן מעכשיו. חבל שאני מבטיחה ולא מקיימת. אשתדל באמת.

אני מקווה שלמישהו יהיה אכפת.

אני.