היי לכולם! סיפור חדש בהמשכים נפתח! תהנו.

פרק 1:

המכונית הלבנה שחלפה על פנינו גרמה לליבי לנתר גבוה באוויר. "אוליבר! זו היא!" צרחתי "אמרתי לך!" שאגתי והתחלתי לרקוד מרוב שימחה. אוליבר רץ אלי, מתנשף ומתנשם. "את.." הוא גימגם. המכונית הלבנה החליקה וגלשה לחנייה. "אני לא מאמין! אני רץ לקרוא לשיר!" צרח אוליבר כמטורף ונעלם בבית. אני רצתי למכונית על פני נסוח חיוך מאושר. פתחתי את דלת המכונית, קורנת, אך התה היה ריק. לא הבנתי לאן היא נעלמה. "אימא?" צעקתי לתוך הרכב. צעקתי הדהדה כאילו הייתי בתוך יער או מקום אפל. הדמעות התחילו לגלוש במורד עני כשראיתי את כתם הדם השוטט על כיסא הרכב..אבל מה קרה לאימא?
פקחתי את עני בבהלה. עוד פעם אותו חלום מצמרר. הדלקתי את המנורה והתחלתי לבכות. קינחתי את האף. "קלוד?" שמעתי את קולו של אוליבר. "את צורחת כמו משוגעת, וזה הערב השלישי. את רוצה להסביר לי מה קרה?" "סתם סיוט" "אין דבר כזה 'סתם' כשמדברים על סיוט שאת צורחת מתוך שינה. אולי תגידי לי על מה הסיוט הזה?" הבטתי בו מהססת. אוליבר הביט בי וניכר עליו שהוא הבין. "זה על..על אימא?" שאל. הנהנתי ושוב התחלתי לבכות. אוליבר חיבק אותי חזק. "קלוד, אל תדאגי, יהיה בסדר" אמר אך כשהנחתי את ראשי על חזהו, שמעתי את דפיקות ליבו וראיתי את כתיפיו הרועדות. בטח גם הוא רצה לבכות, אבל לא רצה לצער אותי ולעשות את זה לידי. "מה קרה שקלוד צורחת שוב?" שאלה שיר ונכנסה לחדר. "את מפריעה לי לישון כלבה קטנה" אמרה "אז תסתמי את הפה שלך, רק ללילה אחד" היא תחבה צמר גפן לתוך האוזניים שלה וחזרה לחדרה. קול טריקת דלת לא אחר לבוא, כרגיל. "אני אדבר איתה, אל תתייחסי אליה קלוד" אמר אוליבר ולחץ את ידי לעידוד. "ברור" אמרתי בקול חנוק ושוב רציתי לבכות. שיר הייתה פעם החברה הכי טובה שלי, אחותי הגדולה והאוהבת, אבל אחרי שאימא מתה...פתאום היא לא סבלה אותי ואת אוליבר. והיא עוד האחות הבכורה. מאז יש לי רק את אוליבר, שדואג לי ומטפל בי כמו אימא מסורה. "אני בסדר" אמרתי אבל אוליבר לא נראה משוכנע. "אני רוצה לישון אוליבר, מחר היום הראשון שלי בתיכון בכיתה י'," הזכרתי לו. "נכון" התנער אוליבר. נשכבתי על המיטה. אוליבר התעקש לכסות אותי, כמו שאימא הייתה עושה, נשק למצחי, לחש לי לילה טוב באוזן ויצא מהחדר, משאיר אותי למחשבותיי. "סוף סוף קצת שקט.." שמעתי את מילמולה של שיר מהמסדרון ושוב תחושת החנק חזרה לגרוני. קמתי מהמיטה, מילאתי כוס מים ושתיתי, מנסה להרגיע את הרעד שהשתלט על גופי. חזרתי לחדר, נשכבתי על המיטה והצלחתי להרדם. הפעם, סוף סוף, שינה ערבה ומתוקה.
***
"קלוד, תתעוררי" העיר אותי אוליבר בעדינות וכיבה את השעון המעורר שהמשיך לצלצל. "מה, ישנתי כל כך עמוק?" שאלתי ופיהקתי. "כן" חייך אוליבר. "אני רוצה להתלבש" רמזתי לו לצאת. "תתלבשי" אמר אוליבר והניח את ידיו משולבות. פרצתי בצחוק. "עוף מפה!" גרשתי אותו בחיקויי עלוב של שיר. אוליבר צחק ויצא "עוד עשר דקות תבואי לאכול, הפנקייק נשרף, אז עשיתי טוסטים" "דפוק" מלמלתי וסגרתי את הדלת. לבשתי חולצה כחולה ומכנס קצר לבן וירדתי במדרגות. טעות. נתקלתי בשיר, וכל השוקו שלה נשפך על הבגדים שלה. "תראי מה עשית מטומטמת!" צרחה "הרסת לי את החולצה הורודה!" היא העיפה לי מכה על הכתף. החזרתי לה בעיטה בקרסול. "חצופה!" צרחה שיר. למזלי אוליבר הגיעה בזמן וחסם אותה. "שיר? מה את חושבת שאת עושה?" "מלמדת את הכלבה הקטנה לקח. תראה מה היא עשתה לי!" היא הצביעה על חולצתה המכותמת בשוקו ואחר כך על הבעיטה בקרסול שלה, שהשאירה לה סימן כחלחל. "שיר, לכי תחליפי בגדים, קלוד, השוקו והטוסט שלך מחכים לך" אמר אוליבר. "מה? אתה לא תעשה לה כלום?" שאלה שיר. "שיר, אני הבוגר ממיך בשנתיים, עכשיו יאללה, עופי לחדר" אמר וגרר אותה לחדרה. "אני לא סובלת אתכם! שתמות, אני ארקוד על הקבר שלך" צעקה מבחוץ אבל אוליבר כבר טרק את דלת חדרה. "את בסדר?" שאל בקול דואג. "אני בסדר אוליבר, היא גדולה מימני רק בשנה" גיחכתי. "טוב, אז יאללה תזדרזי, עוד עשרים דקות את צריכה לצאת" אמר "יש לך הסעה או שאקפיץ אותך?" גילגלתי את עני. "אני נוסעת עם חן, אתה כבר יודע" אמרתי ולגמתי מהשוקו הקר. "אני אסמס לה" אמרתי שסיימתי לאכול, לקחתי את הפלאפון מהשידה. "את באה לאסוף אותי?" קול צליל הקפיץ אותי "אני עייפה, בה לי לישון..;)" "תגררי את עצמך לפה יא עצלנית" כתבתי לה. "עוד עשר דקות אצלך, אני אוספת גם את שלי" כתבה. "בכיף, מחכה"
***
"מה עם אחיך ההורס?" שאלה שלי. דחפתי אותה קלות. "הוא לא מתעניין בך, יש לו כבר חברה" לחשתי לה. "ביי קלוד! תהני!" צעק לי. "וואלה? הלוואי עלי אח כזה" אמרה חן. "אחי רק יודע לומר 'שלום' ו'מה נשמע' וזהו. כל השאר הוא רק במחשב, מחפש תמונות של בחורות ערומות" אמרה חן ועיוותה את פרצופה. פרצנו שלושתינו בצחוק. "ומה אחותך עושה?" שאלתי את שלי והוספתי "שלי יודעת רק להיות דרקולה" שוב צחקנו. "שלי מחפשת כל היום תחתונים שחורות" "מה?" שאלתי ורק אז נפל לי האסימון. פרצנו בצחוק רועם עד שדמעות של גיל נשרו על לחיינו. "הגענו" אמרה חן והחנתה ליד בית-הספר. 'תיכון מרטיין' היה כתוב בגדול על שלט. נכנסנו פנימה, לתוך המבנה הענקי. "תקלטי את החתיכים.." לחשה לי שלי. הבטתי מסביב. היו המון בחורים נאים, בלי ספק, אבל שמתי לב שכולם מסתכלים לנו על..המחשוף? 'איזה סוטים' חשבתי לעצמי ולחשתי לשלי ולחן "אני מתערבת איתכן שהם ינסו לזיין כל מה שזז" ושוב התחלנו לצחוק כמו משוגעות. "אני מקווה שהשנה לא אקבל את הלוקר שליד מאיה" אמרתי ועיוותי את פרצופי. שנה שלמה ליד הלוקר של מאיה..אסון. שנה נוראית. אבל הפעם זה יהיה אחרת, אני מקווה.
***
"אז איך היה היום הראשון של אחותי הקטנה בלימודים?" שאל אוליבר בחיוך. "סבבה" אמרתי וזרקתי את התיק בחדר. "שיר עוד לא כאן" אמר אוליבר וקרץ לי, וכל שמחת החיים שלי התפרצה בבת-אחת. נכנסתי לחדר האמבטיה, מרקדת. הפעלתי את המים החמים ונכנסתי, שוקעת עד הצוואר בבועות וקצף של סבון מרגיע. יצאתי, מחייכת ורגועה. אך משהו הקפיץ אותי וגרם לליבי לדפוק מרוב פחד מתחת לחולצתי. הודעה אחת, פשוטה. "היה לך יום טוב יפה שלי? אימא"