אומנות המילים

ושוב דומיה,

הכל כבר חלף ונשכח,

הגלים שטפו את הזכרונות

איתם קמלו החלומות.

הקיץ ארז חפציו,

תוגה ויגון החליפו פניו,

הרוח כה עז ומסעיר,

באותו הבוקר אותי העיר.

ואתה שהיית כה איתן,

הניצב בחוזקה כעץ אילן,

גם אתה נידפת,

גם אתה נישכחת.

והאם ידעת,

שאיתך לקחת,

את השאיפות, את החלומות,

את אותם כעסים שהיו בלילות?

וכעת דומיה

הצרצרים מנגנים את שירם

והוא שקט אך רועם כל כך

ואתה - נשכח.