ידיד יקר שלום,
חשבתי על כך רבות, ושאלתי את עצמי יותר מפעם את השאלה: של מי היה הסיפור ההוא?
האם זה היה הסיפור שלך- בו אני דמות משנית?
האם זהו הסיפור שלי- בו אני דמות ראשית?
או אולי סיפורה שלה- בו אני ניצבת או שחקנית אורחת?
הגעתי למסקנה שאני לא שואלת את השאלה האחרונה כי עם כמה שדמויות יכולות לשפר סיפור או לגרוע ממנו, סיפור עדיין נופל וקם על עלילתו.
ומה קרה שם? בעצם?
חשבתי שזו אולי העלילה העצובה על מה שאני הרגשתי כלפיך ואתה לא הרגשת כלפי.
או אולי שזו העלילה המעודדת על התגברותך על הקשיים, על איך שכמעט הצלחת לשמור את העוגה שלמה אחרי שאכלת אותה, ובסוף לא הצלחת.
או אולי העלילה שלה פלוס הביטחון הזה לגביכם, דבר לא יעצור אתכם עכשיו.
אבל לא- זו בכלל עלילה על שני ידידים, שלמרות שהיו ידידים טובים, פתאום, ברגע אחד, כאילו דיברו שפות שונות.
אתה קראת את מילותיי האסורות וחשבת שהן הכל- התעלמת מאלו שאין שום בעיה לומר אותן, והסתחררת לגמרי.
אני הקשבתי למילותך הפצועות והפרועות קצת- והתעלמתי מהגיוני הבריא ומן העובדה שהחלק של הערב בו אני נוכחת אינו בהכרח שיא הערב.
בסופו של דבר, שנינו התבלבלנו לגמרי, וסטינו מהמסלול.
עכשיו רק נשאר לתקן.
אתה לא תתקן כי אתה מכבד את מילותי הסופיות בעיניך.
אני לא אתקן כי אני חוששת ששוב לא תבין אותי ואצטייר כקטנה, מסכנה, וחסרת כבוד בעיניך- ומה שווה ידידות כזו?
במסלול אליו סטינו, שאינו המסלול המדברי והיפה המקורי- יש מבוי סתום.
מקווה שנחצה את הים, ושלא יהיה מאוחר מדי.
כל טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
