הבלוג *היחיד* שיגרד לך בגב

 אני עובדת עם ילדים קטנים שמונה שעות ביום, ילדים בגילאי 4 עד 6, לרוב זה נורא מציק ומעצבן אבל לפעמים יש פניני כיף.

שומעים את כבש השישה עשר בלי הפסקה, ואני בגיל 18 עדיין מזדהה עם כל דבר כמעט בשיר הזה.

ילדה קטנה שנותנים לה לראות דרך פיסה קטנה עולם קטן. 

איך הילדה הכי יפה בגן, בעצם בתיכון עכשיו, הילדה עם הכי הרבה לייקים בפייסבוק או אינסטגרם יכולה להיות עצובה, האם גם היא מרגישה שאין לה חיי חברה לפעמים? שאף אחד לא רוצה להיות בסביבתה?

ברקים ורעמים היום הפכו לביריוני הצל של עצמנו, כל כך הרבה שנים מפחדים מכל כך הרבה דברים. מסתתרים, הברקים והרעמים הפכו להיות פשוט אנושיים וסביבתיים

גן סגור בעיקר עכשיו ממש מרגיש על זה שסיימנו תיכון וזהו והכול נגמר ואין עוד מה לחפש שם ( בתחום החברתי כמובן! )

היי אני כבר לא תינוק זו המלחמה שלי עם ההורים מדי פעם בשישי בערב וגם בימי חול, הרצון להיות עצמאי ואנחנו יודעים הכול והיי כבר מתר לנו לשתות וללכת לפאבים ולקנות סיגריות אבל תחת חסות ההורים והכול עדיין נורא מוזר.

כשאהיה גדול זה בעצם מה אני עושה בצבא כל אחד רוצה להיות משמעותי ותורם (לפחת בחברה אצלי) בצבא, מפחדים להתקע במשרד משמונה עד ארבע או לעשות משהו לא משמעותי ותורם

אתמול רבתי עם גיורא זה בערך החיים שלי עכשיו, רבתי עם כל החברים שהחשבתי אותם לחברים הקרובים שלי בזמן האחרון.

והסיפור על האיש הירוק זה בעצם זה שאף אחד לא מבין אותי ומה אני עוברת והמון תסכול של מתבגרת כועסת

מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, קצת קשה להפתח בתקופה הזו אחד לשני, יש הרגשה שאף אחד לא מכיר את השני באמת, לא יודע מי הוא.. קצת חבל.

ויש עוד המון שירים אבל זהו מבחינתי להיום.

מקווה באמת שתקראו ותגידו אם גם אתם מרגישים שהאלבום הזה מלווה אתכם לנצח בכל נקודה בחיים או שזו רק אני