בבקרים אני מנסה להיות אופטימית.
לקום עם חיוך על הפרצוף. להעסיק את עצמי. לנסות לגרום לעצמי להיות מאושרת.
אבל כשהלילות יורדים.. איתם העצבות שנופלת עלי כמו פשיט ברזל לוהט בתנופה אדירה.
המחשבות.. המחשבות שעכשיו זה לא יהיה אותו דבר. להרבה זמן. שעכשיו מותר לדבר דקות ספורות ואפילו לא כל יום. שעכשיו מתראים רק בשבת. לא כל שבת. שגם בשבת אי אפשר לטייל. אי אפשר לראות סרט, לנסוע לאנשהו, לצאת. לבלות.
ואז המחשבות על כמה אני מגזימה. כמה זה לא פורפורציוני להגיב ככה, שהרבה עוברים את זה, שאני סתם.
אבל פאק איט. ככה אני מרגישה כרגע. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני באמת מנסה.
ואז מגיעות הדמעות. החלק השנוא עלי ביותר. הדמעות שלי כל כך רבות בזמן האחרון שהן עברו זילות מוחלטת בעיני, ובעיני הקרובים אלי. אני חושבת שגם בעיניו.
הניסיונות הכושלים להעסיק את עצמי, במחשב, טלויזיה, פלאפון, משחקים, ספר טוב, מה שלא יהיה.
אבל ברגעים כאלה, כל דבר בעולם, גם בילוי עם חברה שבעיתוי אחר היה יכול להיות הדבר שאני הכי רוצה בעולם, הופך להיות סתם משהו כדי להעביר את הזמן. או את המחשבות.
אחר כך אין חשק לכלום. שדים כמו 'מתי יודיעו לי אם אתגייס עוד חודש או שישה' או 'מה אני עושה עם החיים שלי עד אז' מתחילים לרדוף אותי.
ואז כבר נהיה מאוחר. צריך לישון.
למרות שאין דבר ברור שצריך לקום בשבילו למחרת.
נרדמת עם דמעות.
ובבוקר? בבוקר אני מנסה להיות אופטימית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
