גאה בך ממש.
רציתי לכתוב לך אבל החלטתי לפני זה לקרוא אותך וקראתי כמעט את כל השלוש שנים האחרונות ואני מרגישה כרגע כאילו קראתי יותר מידי מילים כך שכבר אין למילים משמעות, כמו שאם תחזרי על אותה מילה שוב ושוב ושוב היא תישמע לך מוזרה וחסרת הגיון.
אבל אני גאה בך.
מ' פעם אמרה לי שהחיים לא הולכים בקו ישר, הם הולכים כמו ספירלה. ואת מתקדמת בסיבוב וכל פעם את חוזרת כמעט לאותה נקודה בה היית לפני הרבה זמן, רק קצת יותר מבחוץ ואת יכולה להסתכל על הכל בפרספקטיבה אחרת. אני קצת מרגישה ככה עכשיו. אני קצת מרגישה הרבה דברים.
אני מרגישה שעברת הרבה דברים, חלקם באשמתך וחלקם לא, והצלחת להתגבר על כולם.
הצלחת ללמוד ולהפיק מכל אחד מהדברים האלה ומהכאפות האלה דבר או שניים לעתיד, הצלחת לסגור את כל הפינות.
הצלחת להפסיק לבכות על הצלקות, ולתכנן איך להיפטר מהן (או לטשטש, זה גם בסדר).
הצלחת להפסיק לבכות (מה שאין לי מושג איך קרה, גם את לא מבינה איך מאז הפרידה את קלילה יותר, שלמה יותר)
הצלחת להגיע לנקודה שאת אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כל כך, וכבר לא רוצה לנפץ את המראה כשאני מסתכלת עליה. לא רוצה להכאיב, לא לפגוע, no more.
הצלחת. ואני שמחה שמידי פעם פרקת פה מחשבה או שתיים כך שיש לי תיעוד של הכל. תיעוד שלך, תיעוד שלי.
אני יודעת שעוד יש לך קשיים, ושהדרך לשלמות ארוכה ויש לך עוד הרבה על מה לעבוד אבל עלייך אני סומכת.
אני יודעת שעוד אחזור לכאן, בגלגול ספירלה הבא, ואראה איך התקדמתי עוד צעד, איך עשיתי עוד שיפור בדרך הנכונה.
אני לא עצובה עכשיו, אני כבר לא אומללה. כבר הרבה זמן שאני לא אבודה.
לא כל יום צריך להיות חלק ממחזמר אופורי כדי להיות מאושרת, וגם אם אני לא בטוחה לגמרי שאני אוחזת באושר כרגע, אני יודעת שאני בדרך אליו וזה כל כך כיף.
אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותי. ופייר? אני גאה על זה בעצמי ממש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
