היה פיצוץ אדיר ומלא עשן. אמא אני כל כך פוחדת, אני לא רוצה להיות פה. לא רוצה להיות פה. הסיוט הכי גדול שלי מתגשם. אמא אני לא רוצה להיות פה. יש לי דם על המדים, אמא אני רוצה הביתה... הביתה עכשיו. והאישה מלפני, היא ישבה עם ילד... כל הנסיעה התסכלתי עליו וניסיתי שיחייך אליי בחזרה. הוא הסתובב נבוך בחזרה לאמא שלו, וחייך אליה.
היה פיצוץ נוראי. יורד לי דם מהאוזניים מהעוצמה של הפיצוץ. ואני לא מסוגלת לדבר אבל בראש אני צורחת. צורחת מכאב.
כשעליתי היו כבר כמה אנשים על האוטובוס. וכל כך קיוויתי שהמושב מאחורי הדלת יהיה פנוי. התקוות הפשוטות שלנו, איך לפעמים זה מתגמד. הוא באמת היה פנוי, התיישבתי ושמתי את התיק הכבד לידי. כל אחד שעלה קיוויתי שלא יתיישב, רק כדי שלא אצטרך לשים את התיק על הרגליים כי הוא כל כך כבד. איזה שטויות. זה מה שמטריד אותי? איזה מפגרת.
שוב מסתכלת על המדים, הכל מרוח דם. מה אני אעשה עכשיו... לא מאמינה שהם התלכלכו. אני רוצה לאמא, אני רוצה הביתה.. אני לא רוצה להיות פה, ואני לא מסוגלת לצעוק את זה לאף אחד. לא מסוגלת לדבר.
התיישבתי ליד החלון. כמו תמיד ניסיתי לנחש מאיפה כל אחד הגיע. האמא בטח אספה את הילד מהגן, או מכיתה א', ועכשיו הם בדרך לאכול צהריים. שיחייך אליי כבר. שעה אני מנסה להצחיק אותו. מה הוא כזה רציני, יש לו צבא על הראש מחר בבוקר?
עכשיו האמא בוכה מעליו, והוא ספג רסיסים במרכז הגב, מובל על אלונקה בעיניים עצומות.
והגברת הזקנה שיושבת במושב הבודד האמצעי בצד השמאלי של האוטובוס. כשהיא עלתה על האוטובוס הנהג אפילו לא חיכה שתתיישב ומיהר להתחיל בנסיעה. סוחבת אחריה עגלת קניות, שבטח תעלה לה בכאב גב נוראי. שניות לפני היא הסתכלה ימינה, מדברת עם עצמה ולא הבינה למה הנהג ישר נוסע, ולא מחכה. עכשיו היא מוקפת באנשי מד"א, רסיסים ברגלה התחתונה, חולצתה קרועה והיא נעזרת בהמון צינורות, אנשים. הסנדל שלבשה עוד על האוטובוס, הוא לא יצעד יותר.
הוא בחיים לא יספיק. עם חולצת פסים שחורה התחיל לרוץ גבר כדי לתפוס את האוטובוס. תמיד התפללתי שהאנשים שרצים לאוטובוס יספיקו, או שהנהג יהיה נחמד כדי לחכות שנייה נוספת אחת מזמנו. הוא התחיל לרוץ יותר מהר ובשנייה האחרונה קפץ. מאושר שהספיק הוא חייך לנהג וסידר את רצועת התיק שנחה לו על כתף ימין. איזה יופי שהוא הספיק. הסטתי את מבטי מהחלון אליו, ושוב קיוויתי שלא יתיישב לידי. הוא בטח מהאנשים שאוהבים לשבת ליד חיילות, סתם כדי לפתח שיחה משעממת. שוב הסטתי את מבטי אל החלון, מרימה את מבטי שמאלה לראש פסגת העזריאלי, בוחנת את ההשתקפות בחלונות, אם יש מסוקים, יירוטים. לא הצלחתי לראות את הקצה, וכבר הנוף ברח ממרחב הראייה. הוא התיישב בשני המושבים שלפני הדלת, בדיוק ממולי. גירד בראש וזיעה קרה נטפה בצידו הימני, כשהוא בחן את הדרך שאותה רץ בחום סוף נובמבר. הוא הניח את התיק לידו. עדיין הסתכלתי כי אני חייבת, חייבת לדעת כל מה שקורה כל הזמן. שמתי לב גם שהילדה, בטח תלמידת תיכון, שיושבת מאחורי האישה המבוגרת עם העגלה, הדביקה מסטיק על המושב. ושהנהג לחוץ ונוסע מהר, ושומע רדיות בקולי קולות כי בטח הוא דואג למישהו אי שם, במערב של מזרח הדרום. והבחורה הדתייה שעלתה עם כיסוי הראש הסתכלה על הבחור המזיע, וחשבה לעצמה שהיא בחיים לא תתיישב לידו. היא הסתכלה לי בעיניים ושאלה אם אפשר לשבת. זזתי ימינה בלי לדבר והנחתי את התיק על הברכיים. בשבילה, ואיתה, אסבול.
כבר ראיתי את התחנה הבאה, וספרתי עוד שלוש שיש לי. בזמן שהבחורה התיישבה לידי הבחור מלפנינו הספיק לצלצל, לעמוד ולזנק מהאוטובוס. הסתכלתי ימינה מהחלון וראיתי שהוא שכח את התיק. תמיד יש לי את הדילמה אם לקרוא ישר למישהו כזה ותמיד הלשון מנצ..."סליחה!!! סליחה!!!! שכחת את ה......"
כל המדים שלי דם.... איך תמיד פחדתי מהרגע הזה, ותמיד אמרתי שאני אסתכל על כל אחד שעולה... והאוזניים שלי מרגישות מחוררות, והידיים משותקות לגוף.... ונקרעו לי המכנסיים, או שקרעו אותם כי... אני מרגישה משהו כואב ברגל.... ומנסה לדמיין רק שלא נכנס לשם כלום. הבחורה שהתיישבה לידי כבר שוכבת, ומסביבה המולה, היא לא הספיקה להתיישב, ונפלה למעבר בין המושבים...
אני רק רוצה הביתה. לאמא... איך הסיוט הכי גדול שלי ככה... והמדים... רק תודיעו לאמא שאני בסדר, אני יודעת שהעיניים שלי סגורות, זה לא בגלל שאני לא פה..
אני מתאמצת נורא לפתוח ומצליחה רק עין אחת, חריץ קטן שמתמלא בשפע של אור, ופנים קטנות קטנות מסתכלות עליי, אבל הם הפוכות, הוא שוכב לידי, הילד הקטן שהיה עם אמא שלו. ובדמיון שלי, או אולי במציאות, הוא סוף סוף מחייך אליי...
בכאב רב,
החיילת מקו 142, לב תל אביב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
