בלוג למען תואר

את יודעת שיום לא יכול להיות יום טוב אחרי שהשעון המעורר מצלצל, (לא משנה איזה צליל, הוא תמיד צורם) ואת קוברת את הראש מתחת לכרית והדבר הראשון שאת מצליחה למלמל לעצמך הוא (וזה ציטוט מדוייק) "אוי אלוהים כמה שאני שונאת את החיים שלי".

אני שונאת בקרים, (ובהסתכנות לחשוף את זהותי הסודית כסוציופטית אנטיפטית) ואני גם נוטה לחבב פחות אנשים שאוהבים בקרים.

אתם מכירים את הטיפוס,כן? האנשים האלה שקמים עם ציוץ הציפורים מתיישבים במיטה ומחייכים חיוך כל כך רחב עד שהשפתיים שלהם כמעט נקרעות, מותחים את הידיים לצדדים בפיהוק רחב ואומרים "בו-קר" כל זה בנימה כל כך אופטימית שתגרום לאדם שפוי לקפוץ מן החלון.

וזה לא נגמר שם, הם תמיד נראים רעננים,למען השם. הם יכנסו בבוקר לכיתה/לעבודה/מקום המפגש הסודי של הכת ויאמרו "בוקר טוב!" כשהם משדרים שמחת חיים שעלולה עוד לגרום לכם להאמין שהבוקר הוא טוב. שזה הבוקר הכי טוב שהיה אי פעם. שהבוקר הזה עשוי כולו פונים צבעוניים וקשת בענן.

אני לא אוהבת בקרים. לא אוהבת לצאת מהמיטה החמה והרכה לטובת העולם הקר ונוקשה עם כל המכשולים והשטויות שלו.

אני מאותם אנשים שבתגובה לברכת "בוקר טוב" עונים בדרך כלל דברים כגון: "זה מה שאתה אומר".

ובאותו יום שעליו אני מדברת (או לפחות דיברתי לפני פיסקה וקצת) הבוקר היה אפילו גרוע מהרגיל. הכלבה עשתה פיפי בבית,והאוטובוס איחר (וכשהוא טרח להגיע לא היה אפשר לדחוס בו אצבעון),וכשהגעתי לאוניברסיטה גיליתי ששכחתי את האוכל בבית יחד עם הכסף כך שנגזר עלי צום. (עונש על יום כיפור כנראה).

והשיעורים היו משעממים יותר מהרגיל,וקיבלתי מספיק חומרי קריאה כדי להחזיק אסיר במאסר עולם עסוק עד שישחחרו אותו על "התנהגות טובה" והוא יוכל להמשיך בתחביביו הרגילים כגון רצח ואונס המוניים.

ואז חזרתי הביתה,קיפלתי כביסה (ככל הנראה של קיבוץ שלם) התקלחתי (לא היו מים חמים) ונפלתי למיטה שדודה בשעה 10 בלילה.

אז ב10 בלילה אני עוצמת את העיניים ומרגישה בפעם הראשונה באותו יום נחת ואושר. 

ואז השעון המעורר מצלצל.

ובנימה אופטימית לסיום: לפחות היום הזה לא יוכל להיות גרוע יותר.

הערה: הכותבת הנה בחורה שמחה ומלאת מרץ ושמחת חיים. (לפחות קצת,מידי פעם). נא לקרוא בהומור בלבד. נא לא להתבכיין על כך שאנשים פסימיים הורסים את העולם עם קארמה שלילית.