מרחוק, אני תמיד רואה אותך מרחוק,מסתכלת, בוהה יותר נכון, הכל מרחוק.
התהום הזו שנפערה בניינו, בגלל סיבות כאלה ואחרות.
האש הזו שבערה בניינו, הפכה לקרח יבש, לחנקן נוזלי.
אתה אפילו לא מסתכל עליי,
גם כשאני מדברת אלייך סתם, בענייני עבודה, אתה מודע לקיומי רק בגלל שאנחנו עובדים יחד.
מרחוק, אני מאוהבת בך מרחוק.
כואב לי מרחוק.
אני מתגעגעת למה שהיה שם קודם, אמנם זה היה שטחי וחסר משמעות, אבל היה משהו.
ולא הנימוס המאופק הזה שיש עכשיו, של לקרוא לך בשם הפרטי שלך,
זה כל כך מוזר לי.
מוזר לי שאתה לא מחייך אליי, לא מסתכל עליי.
אני נמנעת מלחשוב שזו אשמתי, אני הייתי כנה איתך, אמרתי שאני מאוהבת בך, כי זה נכון.
אני חושבת שזה הכל נסיבות של החיים, מהלך של הגורל.
אבל יש לי רק השערות, ראיות נסיבתיות. לעולם אני לא אדע את האמת,
כי לעולם לא יצא לי לשאול אותך "למה?" , ולעולם לא תענה לי...
תמיד זה יישאר באויר, תמיד יישאר לי ה"למה?"
וזה כל מה שיש לי, אהבה מרחוק ו"למה?" אחד גדול.
XOXO
קיטי.